גיבורים לא צפויים: כיצד גדוד אמריקאי-יפני הציל יהודים מצעדת המוות הנאצית

לפני שמונים שנה, בשלהי מלחמת העולם השנייה, אבא נאור היה אחד מאלפי היהודים ואסירים אחרים שפונו ממחנות הריכוז הנאציים ואולצו לצעוד במשך ימים בצעדת המוות הידועה לשמצה של דכאו - ללא מזון או מים, לעתים קרובות בטמפרטורות קפואות. רבים נספו בדרך.

בלילה השמיני, כאשר השלג ירד וכיסה את האסירים המותשים, שומרי האס-אס שלהם - שחששו מהתקרבות בעלות הברית - נעלמו. בבוקר שלאחר מכן הופיעו חיילים אמריקאים. אך כאשר נאור הביט למעלה, הפנים שראה היו שונות מכל מה שראה קודם. הם היו חיילים אמריקאים-יפנים, חלק מיחידה צבאית מפוארת שנלחמה בצבאותיו של אדולף היטלר באירופה, למרות שהתמודדה עם דעות קדומות וחשד במולדתה. לחלקם היו בני משפחה כלואים במחנות מעצר במערב ארצות הברית.

 

כאשר השלג ירד וכיסה את האסירים המותשים, שומרי האס-אס שלהם - שחששו מהתקרבות בעלות הברית - נעלמו. בבוקר שלאחר מכן הופיעו חיילים אמריקאים. אך כאשר נאור הביט למעלה, הפנים שראה היו שונות מכל מה שראה קודם. הם היו חיילים אמריקאים-יפנים, חלק מיחידה צבאית מפוארת שנלחמה בצבאותיו של אדולף היטלר באירופה, למרות שהתמודדה עם דעות קדומות וחשד במולדתה. לחלקם היו בני משפחה כלואים במחנות מעצר במערב ארצות הברית

 

ב-2 במאי 2025, נאור, כיום בן 97, חזר לקרחת יער בוואקירכן שבבוואריה, גרמניה, שם הוא וכ-2,700 אחרים שוחררו, כדי לחלוק כבוד לחיילים האמריקאים שסייעו לו ולחבריו הניצולים. לוח זיכרון נחשף כדי להנציח את פעולותיהם של החיילים, שהיו בנים למהגרים מיפן - אמריקאים מדור שני, או "ניסיי".

"הם היו מלאכים עבורנו," אמר נאור, שנולד בליטא וכיום מתגורר בישראל.

סיפורו של גדוד הארטילריה ה-522, יחידת קרב המורכבת כולה מניסיי, אינו מוכר לרבים, אך הוא מדגיש את המגוון של אמריקאים שנלחמו נגד הטוטליטריזם ומשמש תזכורת למחויבות הארוכה של אמריקה להגנה על אירופה.

הגדוד ה-522 היה חלק מצוות הקרב של הרגימנט ה-442 המפורסם, היחידה המורכבת כולה מניסיי שעמדה במוטו שלה "לך על השבירה", וספגה אבידות כבדות בקרבות עקובים מדם באיטליה ובצרפת. ה-442 נותר היחידה המעוטרת ביותר ביחס לגודלה ומשך שירות הקרב שלה בהיסטוריה של הצבא האמריקאי.

למרות שחלק מהחיילים היו כלואים במחנות מעצר בארה"ב, הם לא נרתעו מהרעיון לסכן את חייהם כדי להגן על החופש. זה היה חלק ממה שמשמעותו להיות אמריקאי, אמר ח"כ מארק טקאנו מקליפורניה. להוריו וסביו של טקאנו היו שלושה דודים גדולים ששירתו ב-442, אחד מהם נהרג בקרב באיטליה.

"האנשים האלה הפכו את העולם למקום טוב יותר," הוא אמר.

ג'ורג' אוייה היה בן 19 כשיפן הפציצה את פרל הארבור. צלף מצטיין וקפטן של קבוצת הרובאים של קולג' ROTC במונטנה, הוא רצה להצטרף לחיל האוויר של הצבא. אבל מעמד הגיוס IV-C שלו סיווג אותו כ"זר", מה שהפך אותו לבלתי כשיר לשירות צבאי.

"זה תמיד הטריד אותי, במיוחד כשאמרו לי שאני לא אמריקאי," הוא סיפר בהיסטוריה בעל פה.

אבל בפברואר 1943, לאחר שה-442 הופעל, אוייה - שאחותו ומשפחתה היו במחנה מעצר בקליפורניה - הורשה סוף סוף להתגייס. במחנה שלבי, מיסיסיפי, הוא הוקצה ל-522 כצופה קדמי, לנוע עם החי"ר ולכוון אש ארטילרית.

הגדוד ה-522 הגיע לאיטליה כחלק מה-442 ביוני 1944. היחידה לחמה בהצטיינות בכמה קרבות מכריעים, כולל בהצלה המפורסמת של הגדוד האבוד בהרי הווז' בצרפת. מינואר 1945, הרייך השלישי עמד בפני תבוסה. במרץ, בעוד שאר ה-442 נסע לאיטליה להתקפה הסופית של בעלות הברית שם, ה-522 נכנס לגרמניה.

ב-2 במאי 1945, ג'ורג' אוייה וחברי הגדוד ה-522 נתקלו במראה שיישאר לנצח חרוט בזיכרונם: אלפי אסירים תשושים נעים דרך היער.

"זה היה מזג האוויר המחריד ביותר שאפשר לדמיין, ברד וגשם ושלג," נזכר הניצול סולי גנור בהיסטוריה בעל פה מ-1997. "כל לילה ישנת... ביערות, או בשדות, ואלפים מתו... רובם מתו מרעב."

גנור כינה את הצעדה "ניסיון גרוטסקי לחסל אותנו." האסירים שמעו שמועות, כולל שהם נלקחים להרי הטירול באלפים האוסטרים, שם הגרמנים יאלצו אותם לבנות מבצרים להתנגד לבעלות הברית.

"בשדה פתוח, מצאנו מאות אסירים שוכבים, במקרים רבים לא מסוגלים לזוז. חלקם נורו וחלקם מתו מחשיפה," נזכר שנים מאוחר יותר טכנאי רדיו של ה-522, קלרנס מצומורה.

הגברים של ה-522, שהוסמכו על ידי מפקדת הדיביזיה להשהות את משימתם הצבאית כדי לספק סיוע הומניטרי, העבירו את הניצולים לוואקירכן, שם הגדוד הקים מפקדה באסם. שם הם העניקו סיוע רפואי והקימו מטבח. הניצולים שוכנו בבית ספר, בכנסייה, ומאוחר יותר במחנה עקורים.

היחידה נשארה רק כמה ימים לפני שנאלצה להמשיך הלאה - תקופה כה קצרה וכה לא מפורסמת בדיוק כשהמלחמה הסתיימה, שמעטים ידעו על כך.

קבוצת הכבוד שהתכנסה בנקודת ההנצחה כללה את טום אוייה, בנו של ג'ורג' אוייה, והרב זלוטוגורסקי, שאביו אברהם היה יהודי פולני כלוא בתת-מחנה של דכאו.

 

לאחר הטקס, אוייה מצא את דרכו לחזית האוהל, שם נאור עמד עם נכדיו וניניו. הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו ואמר לנאור שיש לו משהו שהוא רוצה להראות לו - תמונת המדורה של אביו, חברו ליחידה ושלושת ניצולי צעדת המוות 

 

כשזלוטוגורסקי התקרב לאתר החנוכה, הוא ראה את טום אוייה. כשלמד מיהו אביו של אוייה, הוא חיבק אותו.

"כל הכבוד," הוא מלמל בעברית.

"הכבוד אינו רק לאבא שלי," השיב אוייה. "לא רק ל-522. אלא לכל אלה שלא יכלו להיות איתנו."

במהלך האירוע, נאור דיבר באופן מרגש על ילדותו בליטא, שם יהודים יכלו לתרגל את דתם, ו"היו לנו חיים מאושרים." הדברים השתנו תחת הסובייטים ואז הגרמנים, והוא ומשפחתו גורשו למחנה הריכוז שטוטהוף בפולין. אמו ואחיו נלקחו לאושוויץ, שם נרצחו.

לאחר הטקס, אוייה מצא את דרכו לחזית האוהל, שם נאור עמד עם נכדיו וניניו. הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו ואמר לנאור שיש לו משהו שהוא רוצה להראות לו - תמונת המדורה של אביו, חברו ליחידה ושלושת ניצולי צעדת המוות.

עיניו של נאור אורו.

"המשחררים שלי," הוא אמר. שני הגברים אחזו בידיים בחמימות, מקריסים 80 שנות היסטוריה ברגע אחד.

"תודה," אמר נאור בשקט. "תודה."

ואז הוא מחה דמעה מעינו.