דובדבן של ספר: רב המכר הישראלי ״לכתוב על המים״ תורגם לאנגלית

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

ברק צ׳קוטאי 
צ'קוטאי (50), גר בירושלים, נשוי ואב לחמישה, עובד כבר שנים כעצמאי בתחום הפיננסים, אך בורח בכל הזדמנות מהמשרד. הוא חובב ספורט אקסטרים, צולל באתרים שונים ברחבי העולם בכל הזדמנות, ולאחרונה אף טיפס על הר הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה. חיידק הכתיבה לא הניח לו והתחבר בצורה מופלאה לאהבתו הגדולה ליחידת המסתערבים האייקונית, דובדבן, בה שירת בסדיר ובמילואים.
צ'קוטאי תמיד התעניין בעולם הערבי. כשסיים את שירותו הצבאי יצא ללימודי תואר ראשון בלימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. בהמשך למד תואר שני בתחום ואף למד פרסית, תוך שהוא מתמחה באיראן ובדת השיעית, ההיסטוריה שלה, כתבים ותפיסות פוליטיות ודתיות.

ברק, אתה אינך מגיע מעולם הספרות, כיצד נולדה ההחלטה לכתוב ספר?
״להרבה אנשים יש חלום לכתוב ספר, אבל רובנו לא מוצאים את הזמן. אנחנו אומרים לעצמנו- בפנסיה נכתוב… ודוחים את זה. התחלתי לכתוב את הספר הזה הרבה לפני שהסדרה ״פאודה״ הייתה קיימת. באותה תקופה אף אחד לא דיבר בגלוי על המסתערבים, הלוחמים, הפעולות וכל התחבולות ללכידת המבוקשים, ובטח שלא על הלחץ והמצב הנפשי של יוצאי היחידה בסיום שירותם.
תוך כדי סיום תהליך כתיבת הספר ראיתי את ״פאודה״ יוצאת לטלויזיה ובמובן הזה הם הקדימו אותי. זה מצחיק, אבל אבי יששכרוף (מיוצרי פאודה) היה אחד המפקדים שלי בשירות הצבאי. שנינו ירושלמים, כמו גם ליאור רז וצחי הלוי; הם חברים עד היום. בזמנו רצו שאבוא לשחק תפקיד בפאודה. אני מפרגן לסדרה שלהם באהבה גדולה.
אני חושב שבשורה התחתונה כתבתי את הספר כי הייתי זקוק לסגירת מעגל. היו כמה מעגלים שהתחברו יחדיו; ברמה הבסיסית שלי כחייל, לוחם ומפקד בדובדבן- כאדם שהתחפש לערבי, נכנס לשטח העוין בתחפושת ולחץ על ההדק.
אבל מנקודת מבטו של הלוחם בשטח לא תמיד ניתן לראות את כל התמונה, וחשבתי לעצמי שיהיה נכון ללכת הכי גבוה; אז נפגשתי לראיונות עם אהוד ברק, שאול מופז ובוגי יעלון, שהיו בראש פירמידת הפיקוד הבכיר של צה"ל בשנים ההן, ועם חלק ממפקדי היחידה בעבר. דרכם למדתי על זווית הראיה של הפיקוד הבכיר, כיצד הוא רואה את היחידה וההתפתחות שלה. בלי שום קשר, אני חייב לציין שזה פשוט מרתק לשבת לשיחות עומק עם שר ביטחון או רמטכ״ל ובטח עם ראש ממשלה לשעבר – להבין איך הם ראו את הדברים, לשמוע מהם סיפורים ואנקדוטות שמעולם לא נחשפו לציבור הרחב.

עטיפת הספר בגירסה האנגלית 

ידעתי שאני מעוניין לכתוב על כל מה שעברנו מבחינה נפשית וכיצד הצבא ראה אותנו. אז ישבתי לראיונות עומק גם עם קציני בריאות הנפש של פיקוד המרכז בשלושים השנים האחרונות ועם הפסיכולוגים הראשיים של צה״ל, מה שהיה מרתק בפני עצמו. כך קיבלתי זוית של 360 מעלות לסיפור שלי.
יחידת דובדבן הוקמה ב- 1986 ביוזמתו של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ״ל לשעבר, אהוד ברק, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. היחידה המיוחדת מתמחה בלוחמה בטרור ובין תפקידיה, משימות של מודיעין ומעצרים מורכבים הכוללים הסתערבות (כלומר הלוחמים מתחפשים לתושבים ערבים מקומיים), סיכול ממוקד של מבוקשים ופעילי טרור. עם הצטרפותם ליחידה, החיילים עוברים קורס מיוחד הכולל: לוחמה בטרור, לוחמת גרילה בקבוצות קטנות, אומנות הסתערבות - התחפשות, איפור, ערבית מדוברת, תנועות גוף וכדומה.
דובדבן שונה מכל יחידה אחרת בצה״ל. היא עובדת בשיתוף פעולה מלא עם שירות הביטחון הכללי, וותיקיה זוכרים שבימיה הראשונים נחשבה לכאב ראש פוליטי. רוב שרי הממשלה התנגדו להקימה - אף אחד לא הצליח להבין איך הנושא הזה של חיילים שמתחפשים לערבים אמור בכלל לעבוד.

צ'קוטאי: ״היו צריכים לשכנע את רבין שיאשר לנו להקים את היחידה והחליטו לעבוד עליו כדי להוכיח ולהראות לו שהסתערבות עובדת; אז אהוד ברק הזמין את רבין להתרשם מקרוב ולהכיר את פעילות היחידה כדי שיבין את חשיבותה. השניים נסעו ברכב אדום מסוערב, בדרך לבסיס היחידה והאגדה מספרת שבמהלך הנסיעה רבין הבחין לפתע בצד הדרך במשפחה ערבית, תקועה מחוץ לרכב, מתקנת פנצ'ר בגלגל. הוא אישר ללוחמיו לעצור כדי לסייע להם. הלוחמים ירדו מהרכב ורבין הצטרף גם הוא כדי ללטף את ראשו של התינוק שהחזיקה אם המשפחה, ואז גילה לתדהמתו שמדובר בבובת תינוק עשויה פלסטיק. זה היה גם הרגע בו המשפחה הערבית חשפה עצמה והזדהתה כחבורת לוחמי דובדבן בתחפושת.
אם הם הצליחו לעבוד על רבין המנוסה אז הדבר כנראה עובד - יודעי דבר מספרים שזה היה הרגע בו רבין השתכנע ואישר את הקמת היחידה."

תקרית המסתערבים ורבין (במכונית האדומה)

"לכתוב על המים״ כולל גם סיפורים משעשעים על התקופה של הקמת דובדבן. מפקד היחידה המיתולוגי אורי בר לב, אז סרן צעיר בן 27, סיפר שכשהקים את יחידת המסתערבים היו לו רק נשקי אם 16 ארוכים וכמה רובי עוזי. אך מכיוון שלא ניתן להסתערב עם נשקים כה גדולים הוא ניגש לאהוד ברק, שהיה אז אלוף פיקוד מרכז וביקש ממנו אקדחים. תקן לאקדחים לא ממש היה קיים אבל ברק אמר לו: 'תבוא מחר לישיבה בפיקוד ונראה מה אפשר לעשות'.

הישיבה בפיקוד כללה מח"טים, מג״דים ושלל קודקודים - ברק פתח אותה ב:״חבר׳ה, למי כאן יש עליו אקדח צה״לי? שימו אותם על השולחן. קציני צה״ל הבכירים עשו כדבריו.. ״הנה אורי, יש לך אקדחים״, הודיע ברק אל מול מבטם ההמום של הקצינים שהרגע נושלו מנשקם האישי והיוקרתי. אחד הקצינים עוד ניסה להתקומם ואמר לברק: ״אלוף הפיקוד, אבל זה הנשק האישי שלי?״ ״זה הנשק שלך או נשק של צה״ל?״ החזיר לו ברק. הוא הורה לאורי לקחת שקית פח זבל גדולה ולהכניס לתוכה את האקדחים. וכך יצא לדרך משלוח נשק ראשון ליחידת דובדבן הצעירה.
בספרו, צ׳קוטאי חולק סיפור משעשע נוסף שהיווה הוכחה ליעילות של טכניקת ההסתערבות של יחידתו וההרתעה שיצרה:״היינו בחברון, במשימה לאתר מבוקש שחיפשנו הרבה מאוד זמן. ארבע אנשים ברכב: נהג, מפקד, אני ומספר 2 שלי מאחורה. ירדנו מהרכב, נצמדנו לקהל וזיהינו את המבוקש בזכות הליכתו המוזרה. הגעתי, הצמדתי לו אקדח לצלעות ואמרתי: 'אוסקוט תעל מאי', שזה שתוק ובוא איתי. הוא לא הבין מה קורה איתו, אבל כשאתה מרגיש אקדח נוגע בך אתה לא מתחיל להתווכח.

הכנסנו אותו לרכב ו... וואלה הוא מוצא עצמו מוקף ב- '4 ערבים, הוא אמר לנו: ׳אני מוסלמי, אני לא משתף פעולה ולא מרגל׳. מפקד הצוות שלנו שאל אותו: ׳מי אתה חושב שאנחנו׳? חמאס, הוא ענה, באתם לקחת אותי לחקירה, לא? המפקד אמר לו: 'לא, אנחנו הכוחות המיוחדים'. 'מה, יעני ג׳יש? כאילו צה״ל?' הוא שאל. הוא נרגע כשהבין שמי שחטף אותו זה צה״ל ולא חמאס. היה בטוח שמי שחטף אותו אלו הם החמאסניקים- כלומר התחפושת, השפה, האוטו והלבוש שלנו היו כל כך אותנטיים שהוא היה בטוח שנחטף בידי ערבים. גם הציבור הערבי ברחוב שראה אותו נכנס לתוך אוטו ונחטף לא חשד שמדובר בחיילים בתחפושות. הכל היה חלק ומקצועי.״

פאודה בג'נין

בספרו צ׳קוטאי משתף גם בפעולות שלא צלחו: ״היינו בפעולה באזור ג'נין, עשינו מה שעשינו ופתאום נשרפנו, כלומר, נחשפנו. התחילה שם פאודה, זריקות אבנים, בקבוקי תבערה ויריות. ברחנו משם וניצלנו בעור שינינו. אז התחלנו תחקיר כדי להבין איך נחשפנו. התברר שהם זיהו את מספר 2 שלי מפני שהוא לעס מסטיק.
זה היה בחודש הרמדאן, שכידוע מאוד קדוש למוסלמים והם צמים במהלכו. אז נכון, יש המון שלא צמים, יש מוסלמים חילונים וזה בסדר. אבל אף מוסלמי לא ילך ברשות הרבים בפרהסיה וישתה קולה, יאכל פלאפל או ילעס מסטיק בתקופה הזו. ערבי מקומי הביט בנו והבין שיש משהו מוזר וחשוד בבחור שהולך ברחוב ברמדאן ולועס מסטיק. ככה נשרפנו עוד לפני שהתחלנו לפעול״.

כיצד מתכוננים לכל הפרטים הקטנים האלו?
״היו לנו ביחידה לימודים מאוד אינטנסיבים עם אולפן בערבית, ומומחים מהמוסד הגיעו ללמד אותנו וגם חבר׳ה שעבדו ביחידות מובחרות בחו״ל. אבל בסופו של יום טעות קטנה כמו לוחם שמכניס יד לכיס ומוציא מסטיק בלי לחשוב יכול להרוס הכל.
היה לנו מקרה דומה בפעולה בג'נין; זה היה יום חם וחיכינו לאיסוף שלנו, בינתיים אכלנו ארטיק וראיתי את מספר שתיים שלי - סיים את הארטיק והולך עם העטיפה ביד ומחזיק אותה. שאלתי אותו: 'מה אתה עושה?' והוא ענה שהוא מחפש פח. אמרתי לו ׳יא חביבי, אנחנו פה במחנה פליטים, יש ביוב זורם ברצפה, אנשים זורקים חיתולים מלוכלכים מהחלון. תזרוק גם אתה עכשיו העטיפה על הרצפה לפני שנעורר חשד'.
אלו ניואנסים קטנים של הבדלי תרבויות מקומיים שאנחנו לא נשים אליהם לב אבל המקומיים כן. השותף שלי היה אשכנזי מנומס מרמת השרון שלא מלכלך והוא היה צריך להבין איך להשתלב באוכלוסיה המקומית ולהתנהג כמותם. כל הבדל קטן בהתנהגות יכול להרוג אותך.
גם כשאנחנו מתחפשים: אם אתה מתחפש לאישה אז בחברון אתה צריך להיות אישה יותר שמרנית וצנועה כי יש שם דתיים, אבל אם זה ברמאללה אתה יכול להתחפש לאישה בצורה צבעונית יותר וחשופה, כי האוכלוסיה שם יותר חילונית. תמיד חשוב לזכור ולדעת היכן אתה פועל״.

צ׳קוטאי מעניק את ״לכתוב על המים״ לנשיא המדינה הרצוג 

מה הופך מסתערב ללוחם טוב?
״קודם כל קור רוח. היה מקרה שאני ומספר 2 שלי נקלענו לשכונה רותחת והחלו לזרוק עלינו אבנים ובקבוקי תבערה. עכשיו, השותף שלי היה כורדי ענקי ממושב בדרום, בנוי כמו סוס חזק. הוא כמעט שלף אקדח כדי לירות במיידי- ברגע האחרון עצרתי אותו. כי כן, עם אקדח היינו הורגים אולי 10 ערבים אבל אז כל השכונה הייתה יוצאת והיו עושים בנו לינץ׳.
כשאתה מסתערב אתה יוצא לפעילות עם הבגדים שלך ואקדח מוחבא. אם שלפת – נכשלת כמסתערב. אנחנו אמורים לעשות את העבודה מבלי שאף אחד ידע שאנחנו כאן ולצאת משם בצורה נקייה וחכמה. להביא את המבוקש חי, לא פצוע ולא מדמם, לשלוף אותו מהישוב הערבי ולהיות מסוגלים לחזור לשם כעבור כמה ימים ולעשות שוב את אותה העבודה מבלי ששרפנו את עצמנו.
אתה לא יכול להיכנס לכפר של 700 תושבים עם 80 חיילים. אתה נכנס עם כוח קטן מאוד. לכן כל מסתערב צריך להיות לוחם על - יורה מצויין, טוב בקרב מגע, טוב בשפה הערבית ובעל קור רוח; מספיק שמישהו חושד בך, ממשש לך את החגורה ומחפש אקדח או בא לשאול אותך לאן אתה הולך, צריך להיות לך סיפור כיסוי לכל דבר. היו מקרים שהייתי בבוקר בג'נין מחפש לאישה ובצהרים בחברון מחופש לזקן.
בסופו של דבר החברה הערבית גרה בשכונות שבהם כולם מכירים את כולם. ממש כמו אצלנו בקיבוץ. אז אנחנו צריכים לחשוב על טריקים כמו: להיכנס בשעות שאף אחד לא מתאר לעצמו שנהיה שם או להתחפש לנותני שירות, או בתור משאית זבל שהמקומיים מצפים שהיא תגיע פעמים בשבוע- אבל אנחנו משתלטים עליה״.

כיצד משפיעה ההתקדמות הטכנולוגית המהירה על המבצעים של היחידה?

״זה הרבה יותר מאתגר מכיוון שהכל מרושת במצלמות ולכולם יש אייפונים, אז הם מעבירים מידע במהירות אחד לשני. אבל עדיין, אנחנו מסתדרים ומצליחים להפתיע את המבוקשים. לדוגמא, כל סיפור החילוץ של נועה ארגמני עם שאר החטופים. ע"פ מה שהותר לפרסום ע"י הצנזורה - זו הייתה עבודת שטח של מסתערבים ששכרו דירות באזורים הדרומיים של עזה, תצפתו במשך שבועות ואספו מודיעין, וכך הם גילו היכן היא מוחזקת. הם הפתיעו אותם ונכנסו עם עוד כוחות צה״ל וביחד שחררו אותה ואת שאר החטופים".

מה היה האתגר הגדול ביותר בכתיבת הספר?
״כל נושא הצנזורה היה קשוח ומאתגר. כי בהתחלה כשהגעתי עם הספר הם מחקו חלקים שלמים בספר והתבאסתי מאוד. אבל אז הבנתי שהדרך בה כתבתי את הדברים הייתה לא נכונה, יש עדיין דרך לספר סיפור מרתק מבלי לחשוף פרטים שיפגעו בביטחון המדינה. ברגע ששיניתי את סגנון הכתיבה הצלחתי לספר את הסיפור ובסוף הצנזורה אישרה לי כמעט כל מה שכתבתי״.

כריכת הספר ״לכתוב על המים״ בגירסה העברית 

ידעת שהספר יהפוך לכזו הצלחה בישראל?
״ידעתי שיש לי ספר טוב, אבל לא שיערתי שזה יתפוצץ ככה. זה הספר הראשון שלי בהוצאה עצמית והוא הפך לרב מכר בארץ תוך פחות מחודש.
בהוצאה לאור אמרו לי שהם לא ראו דבר כזה הרבה זמן. פתאום קיבלתי פניות מבית הנשיא לבוא להיפגש והבאתי לו עותק עם הקדשה. קיבלתי הזמנות להיפגש גם עם ראש עיריית ירושלים וכל מיני קודקודים צבאיים בכירים.
התראיינתי ברדיו וגם בכמה תוכניות טלויזיה. אני לא איש תקשורת ולא הייתי רגיל לקבל טלפונים לבוא ולהתראיין. אני חושב שהעניין הציבורי הגדול בספר מגיע מהעובדה שמדובר בסיפור אמיתי של דברים שלא פורסמו מעולם ועכשיו יצאו לאור בפעם הראשונה. זה מעניק לקוראים אפשרות לגלות מה באמת קורה בעולם הזה. בנוסף הלוחמים לא מוצגים כמו ג'יימס בונדים בלתי מנוצחים אלא בצורה מאוד חושפנית ואמיתית, עם החסרונות שלהם והרגשות האישיים שלהם ולכן אנשים רבים מתחברים אליו״.

איך היה הקשר שלך עם היחידה בזמן ה- 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית?
״בשביעי באוקטובר לחמנו בשטח בעשרות תקריות ולוחמי היחידה חיסלו המוני מחבלים והצילו עשרות רבות של ישראלים ומשפחותיהם. שילמנו מחיר דמים יקר- איבדנו חלק מטובי לוחמינו ורבים אחרים נפצעו.
אבל, חשוב לי לציין כאן וגם לעולם כולו, למרות הלחימה העצימה, בכל מקרה של ספק ידענו לעצור ולקחת צעד אחורה. מספיק שראינו ילד לא מעורב משוטט באזור הפעולה שלנו וידענו שהוא יכול להיפגע אז עצרנו.
אין ולא היה רצח עם, אין ולא היה רצח נשים או תינוקות. יחידת דובדבן וצה״ל עובדים בצורה מאוד נקייה. עם זאת, יש עצב גדול. דובדבן היא יחידה מאוד קטנה שבדרך כלל לא סופגת אבידות. אבל בשביעי לאוקטובר וגם בהמשך, היו לנו יותר מעשרה הרוגים ופצועים רבים. חשוב לי לציין כי הדור הצעיר של הלוחמים בצה"ל ובדובדבן הוא דור מופלא – חבר'ה רציניים, מסורים ונחושים – והם העתיד שלנו.
בהתחלה זה היה שוק ליחידה. אבל אני יכול לומר שיש חבר'ה צעירים מדהימים, דור צעיר ומטורף של לוחמים שחזרו מחו״ל כדי להתנדב ולעזור - היה לי חבר שגר בכלל ביפן והוא טס כל הדרך חזרה לישראל כדי להשתתף במלחמה.

אגב, אותו החבר נפצע קשה מאוד, איבד רגל והוא משתקם ומהווה השראה לכולנו. כיום אני מתנדב ומסייע ללוחמים פצועים מהיחידה – הן ברמה הפיזית והן כאלה הסובלים מפוסט טראומה - לחזור ולעמוד שוב על הרגליים, ובאותה נשימה, אנחנו מעלים על נס את כל הנושא הנפשי של השירות הצבאי ואת החשיבות לתת יחס וסיוע לפצועים הפיזיים ולפצועים הסובלים מתגובות קרב כאלה ואחרות״.

צ׳קוטאי על פסגת הקלימנג׳רו 

"לכתוב על המים" הוא ספר מרתק ועוצמתי שייקח אתכם לתוך עולמם של הלוחמים האמיצים של מסתערבי יחידת דובדבן. תוכלו לקבל הצצה מקרוב לא רק לפעולות ההירואיות שלהם אלא גם לרגשות הפנימיים שלהם, לדילמות מוסריות כמו: עד כמה רחוק ילכו כדי לעזור לחבר, מה היא המשמעות האמיתית של אחוות לוחמים בצה״ל ואיך לשמור על צלם אנוש בעבודה מול אוכלוסיה ערבית אזרחית.
פן נוסף מרתק בספר הוא החיים שאחרי. בתקופה בה אנו מתוודעים לכל כך הרבה הלומי קרב, חיילים שסיימו את שירותם הצבאי ונאבקים במציאות שקורסת עליהם: חרדות, תגובות נפשיות שונות ופוסט טראומה, ״לכתוב על המים״ הוא בהחלט ספר שיכול לסייע ללוחמים שעברו פציעות פיזיות או פגיעות נפשיות.
עכשיו, עם צאת המהדורה באנגלית, ״לכתוב על המים״ נהנה מחשיפה גדולה גם ברחבי העולם, ולאחרונה, סיפר לי צ'קוטאי, זכה להתעניינות מחברת הפקה אירופאית להפיק סרט קולנוע המבוסס על ספרו.
אז לא משנה באיזו שפה נוח לכם לקרוא יותר, באנגלית או עברית, בהחלט מומלץ להיכנס ללינק ולהזמין עותק של הספר המרתק הזה, שעשוי להפוך יום אחד לקלאסיקה ישראלית.

לרכישת הספר בעברית דרך אמזון. 

לרכישת הספר בשפה האנגלית