יהודים אמריקאים נפרדים מסרטי החטופים: אני מצפה לקפל אותם, אבל לא לזרוק

כמו קהילות רבות ברחבי ארצות הברית, גם קהילת בית־אל שבסאות’ אורנג’, ניו ג’רזי, יצרה טקסים חדשים לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר 2023, שבה נרצחו 1,200 בני אדם בישראל ו־251 נחטפו לעזה – אירועים שפתחו מלחמה ארוכה ומתישה בין ישראל לחמאס.

הקהילה הקונסרבטיבית תלתה על חזית בית הכנסת שלט גדול: "החזירו אותם הביתה עכשיו". הרב ג’סי אוליצקי הוסיף לתפילות השבת את תפילת "אחינו" לגאולת שבויים, ובכל שבוע הקריא בפני הקהל ביוגרפיה של אחד מהחטופים. ככל שהמלחמה נמשכה, נוספו לטקסים גם שירי תקווה ושלום.

חברי הקהילה, כמו רבים אחרים, עטו סרטים צהובים, סיכות ותליונים עם שמות החטופים. משפחות רבות הדליקו נרות נוספים מדי שבת. רחל גולדברג־פולין, שבנה הרש הוכרז מאוחר יותר כמת, הפכה את סרט הדבק שעליו כתבה את מספר הימים מאז החטיפה לסמל לאומי של הזדהות.

השבוע, לאחר ש־20 החטופים החיים האחרונים הוחזרו לישראל במסגרת הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס, יהודים רבים מבקשים לסיים את הטקסים האישיים והקהילתיים – אך מתלבטים אם ראוי לעשות זאת. 24 חטופים שנהרגו טרם הוחזרו, והכאב עדיין נוכח. גם כשהחיילים חוזרים והחיים מתחדשים, שלום אמיתי נראה רחוק.

 

הרבה יעל רידברג, לשעבר מנהיגה רוחנית של קהילת דור הדש בסן דייגו, סיפרה כי תסיר את הסרט הצהוב ואת תג הזיהוי רק כאשר גופות החטופים יוחזרו לישראל

 

"זה נגמר – אבל זה לא נגמר"

הרבה יעל רידברג, לשעבר מנהיגה רוחנית של קהילת דור הדש בסן דייגו, סיפרה כי תסיר את הסרט הצהוב ואת תג הזיהוי רק כאשר גופות החטופים יוחזרו לישראל.
"אני מצפה לקפל אותם, אבל לא לזרוק," כתבה בתשובתה לעיתונאי. "אפסיק לענוד אותם רק כשהכול ייגמר באמת. הם יהיו מזכרת לתקופה קשה, אך כזו שחובה לזכור."

רונית וולף חנן, מנהלת המוזיקה לשעבר בקהילת בית־שלום בטינק, ניו ג’רזי, הודתה שגם היא אינה יודעת מה לעשות עם סיכת הסרט ותגי הזיהוי שענדה במשך כשנתיים.
"אני קרועה בין ההקלה והשמחה האדירה לבין העצב – יש עוד 24 גופות שעדיין לא הוחזרו," אמרה.

וולף חנן, אזרחית ישראלית־אמריקאית שבנה שירת במילואים מעל 300 ימים במהלך המלחמה, הוסיפה: "אני חושבת על הדרך הארוכה שמחכה לחטופים ששבו ולמשפחותיהם. מתי זה באמת נגמר? איננו יודעים אם זה שחר של עידן חדש או רק חזרה לעבר הכואב."

בן זוגה, הרב אלי חביבי, הציע פתרון סמלי: במהלך תפילת הבוקר ביום שני עטה את תגי החטופים שלו, אך כיסה אותם בסרט כחול, כסימן לכך ש"זה נגמר – אבל זה לא באמת נגמר."

"החורים הקטנים לעולם לא ייעלמו"

בקבוצת פייסבוק של נשים יהודיות התפתח דיון על המשך הדלקת הנרות הנוספים שהודלקו לזכר החטופים. חלק מהנשים סיפרו כי אינן מסוגלות להפסיק – מבחינתן זהו מעשה של נאמנות רוחנית. אחרות חוששות שהפסקת ההדלקה תתפרש כהשלמה עם הטרגדיה.

מנגד, הקומיקאית פריאל אשנברנד כתבה כי היא "להוטה להסיר סוף־סוף את הכפתור" שלבשה לזכר עומרי מירן, שנחטף לעיני משפחתו. "אני לא יכולה לחכות להסיר אותו מחר, ולעומרי להתאחד עם בנותיו," כתבה באינסטגרם.

גם אליסה גולדווטר, משפיענית חרדית מוכרת, כתבה כי היא "מצפה מאוד להסיר את הסיכה הצהובה" שענדה מאז המלחמה, אך הבהירה כי זה לא יבטל את הזיכרון:
"כשמסירים סיכה, נשארים חורים קטנים בבד – הם לא נעלמים. הם תזכורת מתמדת למה שעברנו בשנתיים האחרונות. לעולם לא נשכח מי עמד לצדנו ומי שתק. החורים אולי קטנים, אבל הם יישארו – עד שהחטופים ישובו לחיים שלמים."

שמחת תורה – בין שמחה לזיכרון

צירוף מקרים מרגש הוסיף רובד נוסף לרגשות: שחרור החטופים התרחש בערב שמחת תורה – החג שמסמל סיום ותחילת קריאה חדשה בתורה, ובו רוקדים עם ספרי התורה בשמחה גדולה. השנה, תאריך זה ציין גם את יום השנה השני למתקפת ה־7 באוקטובר.

עבור רבות מהקהילות היהודיות, מדובר ביום טעון במיוחד. בשנה שעברה התקשה הציבור לחגוג שמחה של תורה לצד זיכרון האסון הלאומי. הרב אוליצקי סיפר כי קהילתו פתחה את חגיגות שמחת תורה בטקס מיוחד: "עמדנו יחד, שרנו את התקווה ושירי אמונה – זו הייתה הקפה חגיגית אך מהורהרת."

גם השנה, השמחה מתערבבת בעצב. לצד ההודיה על שחרור החטופים החיים, ישנם אבל, געגוע וכאב על השנים האבודות ועל מי שלא ישובו. עם זאת, רבים רואים בחג הזה הזדמנות לסגור מעגל – חג של גאולה, של תקווה, ושל הודיה על ניצוץ החיים שניצל.

---