בין תקווה לחשד: כך חווים יהודים ומוסלמים בדטרויט את הפסקת האש בעזה

דטרויט, מישיגן – השאלה שהרב מייקל מוסקוביץ ציפה לה לא נשמעה מיד. ביום שישי בערב, בבית הכנסת "שיר שלום" שבפרברי דטרויט, התכנסו כשישים מתפללים לחגוג את חג הסוכות – חג הודיה לזכר נדודי בני ישראל במדבר. תקרה מקומרת וקורות עץ בהירות הקיפו את החלל, והחזירו הד מתמשך לקולו של החזן.

הפסקת האש בין ישראל לחמאס הוכרזה ימים ספורים קודם לכן. היא סללה את הדרך לשחרור הגל הראשון של חטופים והביאה עמה תחושת רגיעה מהוססת לאחר 24 חודשי לחימה עקובה מדם. המלחמה, שהחלה בעקבות הרג של כ־1,200 ישראלים, גבתה למעלה מ־67 אלף הרוגים בעזה – לפי גורמי בריאות מקומיים.

במטרופולין דטרויט – שבו חיות זו לצד זו אחת הקהילות היהודיות הגדולות באמריקה והקהילה הערבית־אמריקאית הגדולה במדינה – הפסקת האש התקבלה לא כמאורע חגיגי אלא כשקט זהיר ומורכב. הקלה נשזרה בספק, שמחה בערבון מוגבל. התקווה נמהלה בעייפות ובדאגה.

"המסורת שלנו מושתתת על הכרת תודה," אמר הרב מוסקוביץ לקהילתו. "בשנה שעברה, בישראל, סוכות כמעט לא נחגגה. אנשים היו שבורים, מותשים. עכשיו, סוף־סוף, אפשר לנשום לרגע."
אך כשהסתיים הטקס, איש לא שאל דבר על ההסכם, על החטופים או על העתיד. המתפללים יצאו בשקט, כאילו חששו להפר את השלווה השברירית שנוצרה.

עצירת נשימה

"ציפיתי שמישהו ישאל," הודה הרב אחר כך במסדרון. "אבל אף אחד לא רצה לקלקל את הרגע."
טסה יוּאִיטסוֹן, בת 21, שעמדה עם אמה בלובי, ניסחה זאת היטב: "זה לא חוסר עניין – זו זהירות. במסורת שלנו, לא חוגגים הריון מוקדם מדי; מחכים שהבשורה תהיה אמיתית. כך גם כאן – אנחנו לא מחכים, אנחנו עוצרים את הנשימה."

עצירת הנשימה הזו, אמרה, היא בחירה אקטיבית: השהיה מודעת בין תקווה לחשש.

עד יום שני בבוקר, הנשימה ההיא החלה להשתחרר. עשרים חטופים שבו לישראל. בסרטונים שפורסמו נראו יורדים מאוטובוסים, מחובקים על ידי בני משפחה, דמעות זולגות על פניהם.
באותו בוקר שלח הרב מוסקוביץ הודעת דוא"ל לקהילתו: "המום ומלא הקלה," כתב, "ואפילו – קצת תקווה."

הכיסאות שעמדו על מדשאת בית הכנסת מאז אוקטובר 2023 – 251 במספרם, כל אחד מייצג חטוף – הפכו לסמל. "הם עמדו כביטוי פיזי של אמונתנו ונחישותנו," כתב הרב. באותו ערב הסירה הקהילה עשרים מהם – אחד לכל חטוף שחזר הביתה. "דמעות בעינינו," כתב, "ואוויר חדש בריאותינו. הילדים שלנו חוזרים הביתה."

 

כיסאות הוצבו מחוץ לבית הכנסת שיר שלום, בווסט בלומפילד, מישיגן, באוקטובר 2023 כדי לייצג בני ערובה. ביום שני, לאחר שחרור השבויים האחרונים ששרדו, התאספה הקהילה כדי להסיר חלק מהכיסאות.

 

ספקנות ודאגה בדירבורן הייטס

כעשרים קילומטרים דרומה, בעיר דירבורן הייטס, שררה אווירה שונה. האימאם חסן קַזְווִינִי עמד מול אתר הבנייה של המסגד החדש לקהילתו – "המכון האסלאמי של אמריקה". חמש כיפות זהב, המסמלות את הנביא מוחמד ובני משפחתו, הונפו למקומן בשבוע שעבר.
"אני שמח שהמלחמה ההרסנית הזו נפסקת," אמר האימאם בזהירות. מאחוריו, האבק עלה ממנופים שעבדו ללא הפסקה.

אבל השמחה מהולה בכאב. המספרים אינם מרפים – עשרות אלפי הרוגים, כשני מיליון עקורים, אלפי יתומים ופצועים. העסקה, שתוּוכָה בידי הנשיא דונלד טראמפ, מתקבלת בקהילתו בחשד.
"יש לי ספק אם ישראל תקיים את התחייבויותיה," אמר קזוויני. הוא הזכיר הפסקות אש קודמות בלבנון שלא שרדו, וסיפר על משפחה ממישיגן שאיבדה כמעט את כל יקיריה בתקיפה ישראלית.
לדבריו, "רבים בקהילה שלנו מאמינים שהנשיא טראמפ לא פועל למען שלום אמיתי, אלא למען פרס נובל לשלום."
גם אם הפסקת האש תשרוד, הוסיף, קשה לחוש שמחה אמיתית. "זה עלול להיות שלום שטחי בלבד."
מעליו, הכיפות הזהובות נצצו באור השמש. "בעזרת השם," אמר האימאם, "נפתח כאן מקום של תקווה."

ידידות דמומה

במשך שנים טיפחו הרב מוסקוביץ והאימאם קזוויני ידידות יוצאת דופן. הם חלקו סעודות ושיחות על גישור בין הקהילות. כאשר עליונות לבנה רצחה אחד־עשר מתפללים בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג בשנת 2018, קזוויני הגיע לבית הכנסת "שיר שלום" כדי לעמוד לצד הקהילה האבלה.
ואז הגיע ה־7 באוקטובר. הטראומה הייתה מיידית. הקשר – נותק.

שניהם מאמינים כי יוכלו לשוב לדבר, אך רק לאחר ריפוי ממושך. "ההשתקה בינינו משקפת את הקיפאון הרחב יותר בין העמים," אמר האימאם.

בדטרויט, יהודים וערבים־אמריקאים חיים זה לצד זה, עובדים יחד ושולחים את ילדיהם לאותם בתי ספר. תמיד היה מתח לצד דו־קיום מרשים. כעת, השכנות הזו עצמה נושאת מתח חדש – מתח של אבלים מנוגדים ושל תקווה זהירה שמשהו מהאחווה יוכל לשוב.

שיחה על צדק ואנושיות

בשבת בבוקר, בבית הכנסת "שיר שלום", נפתח שיעור תורה שבועי בהשתתפות תריסר חברים. אחרי שתיקה של ימים, השאלות פרצו: על המפגינים בקמפוסים, על עתיד שתי המדינות, על תפקידו של טראמפ.
"אני מאמין בפתרון שתי המדינות," אמר הרב מוסקוביץ. "ישראל זקוקה לכך כדי להיות בטוחה יותר." עם זאת, הוסיף, הממשלה בישראל אינה חותרת בכיוון זה, והשאלה אם תיתכן שכנות אמינה נותרה פתוחה.

השאלה הקשה מכול הגיעה מאחד המשתתפים: מה עם החפים מפשע בעזה?
הרב השיב כי ערכים יהודיים מחייבים להתאבל על כל חיי אדם. הוא ציטט את הפסוק "צדק צדק תרדוף" והסביר כי צדק אמיתי מחייב גם הכרה באנושיות של הצד השני.

טקס של ריפוי

ביום שני בערב, בשעת שקיעה, התכנסו יותר ממאה חברי קהילה על מדשאת בית הכנסת. הכיסאות שעמדו שם לאורך חודשים, בגשם ובשלג, הפכו לחלק מטקס רווי רגש.
הרב קרא קדימה 24 ילדים – ביניהם טסה יואיטסון – כדי להסיר 24 כיסאות: עשרים לכבוד החטופים החיים שחזרו, וארבעה לזכר גופות שהושבו.

24 כיסאות נעלמו מן הדשא. 24 אחרים נותרו – לזכר אלה שעדיין לא שבו.
תפילות לשלום נשמעות כעת הן בבית הכנסת והן במסגד. מופרדים במיילים ובחודשים של שתיקה, שני מנהיגים רוחניים לשעבר־חברים מחכים ליום שבו תוכל הידידות ביניהם, כמו ההפוגה הרחוקה במזרח התיכון, להתחדש באמת.