המהלך החריג של רוביו, שבחר לפרסם ברשתות החברתיות רמיזה כי סנאטורים ותיקים המתמחים ביחסי חוץ “התבלבלו”, נתפס בוושינגטון כהתנגשות ישירה עם מחוקקים בכירים — ובמקביל חיזק את הרושם שתוכנית השלום עצמה סובלת מחוסר קוהרנטיות ומקווי דמיון מטרידים לדרישות רוסיות.
המהלך החריג של רוביו, שבחר לפרסם ברשתות החברתיות רמיזה כי סנאטורים ותיקים המתמחים ביחסי חוץ “התבלבלו”, נתפס בוושינגטון כהתנגשות ישירה עם מחוקקים בכירים — ובמקביל חיזק את הרושם שתוכנית השלום עצמה סובלת מחוסר קוהרנטיות ומקווי דמיון מטרידים לדרישות רוסיות.
הפרשה התפוצצה כאשר הסנאטור הרפובליקני מייק ראונדס מדרום דקוטה אמר בפורום הביטחון הבין־לאומי של הליפקס שבקנדה כי הטיוטה שהודלפה “אינה מייצגת את הממשל בצורתה הנוכחית” וכי היא נראית “כאילו נכתבה ברוסית מלכתחילה”. דבריו הצטרפו לביקורת של משתתפים אחרים בפורום על כך שהתוכנית נדמית כנקודת פתיחה נוחה מדי לקרמלין.
זמן קצר לאחר מכן אישר הסנאטור העצמאי אנגוס קינג ממיין כי רוביו הוא שפנה אליהם בדרכו לז’נבה לשיחות על התוכנית, ואמר להם במפורש שהמסמך “לא היה תוכנית של הממשל” אלא “רשימת משאלות של הרוסים”. קינג ועמיתיו הדגישו כי ההתרעה הגיעה מרוביו עצמו, ולפיכך ראו חובה ציבורית להציג את הדברים.
ואז הגיעה ההכחשה: דובר משרד החוץ האמריקאי טומי פיגוט כינה את גרסת הסנאטורים “שקר בוטה”, ורוביו פרסם ברשת אקס הצהרה הפוכה שלפיה התוכנית “נכתבה בידי ארצות הברית”, ומבוססת הן על תשומות רוסיות והן על תשומות אוקראיניות. הבית הלבן חזר על הקו הזה וטען כי מדובר במסגרת אמריקאית למשא ומתן מתמשך.
תוכנית השלום האמריקאית כוללת 28 סעיפים, ופרטיה דלפו בהרחבה לתקשורת. לדברי הממשל, היא גובשה במהלך חודש עבודה משותף של רוביו ושל שליח טראמפ סטיב ויטקוף, תוך שיח עם נציגים משני הצדדים. עם זאת, עיקרי הטיוטה כוללים ויתורים נרחבים לדרישות רוסיות — ובהן הכרה בוויתור על שטחים במזרח אוקראינה — דרישות שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי דחה פעמים רבות. טראמפ מצדו לוחץ שאוקראינה תסכים למתווה כבר בשבוע הקרוב.
הסנאטורים תקפו את התוכנית בחריפות והזהירו שהיא תגמול ישיר לתוקפנות הרוסית ותשדר מסר מסוכן למדינות אחרות. “זה מתגמל תוקפנות, פשוט וברור”, אמר קינג בפורום הליפקס, והוסיף שאין הצדקה מוסרית או מדינית לכך שרוסיה תזכה לנתחים מאוקראינה בעקבות הפלישה.
ברוסיה, לעומת זאת, התקבלה הטיוטה בחיוב. הנשיא ולדימיר פוטין בירך עליה ואמר שהיא יכולה לשמש בסיס להסדר סופי — אם וושינגטון תצליח לכפות אותה על קייב ועל שותפותיה האירופיות. זלנסקי לא דחה את ההצעה באופן גורף, אך הדגיש כי כל הסכם חייב להיות הוגן, והתחייב להמשיך לעבוד עם ארצות הברית “בשקט ובאחריות” בתקופה שהוא הגדיר כאחת הקשות בתולדות ארצו.
כל זה מתרחש על רקע מתיחות גוברת בין ממשל טראמפ למוסדות ביטחון ובעלות ברית. בחודשים האחרונים השעה הפנטגון את השתתפותם של בכירי מערכת הביטחון באירועי מכוני מחקר, ובהם גם פורום הליפקס — צעד שנתפס בקנדה ובאירופה כהתרחקות אמריקאית ממסגרות השיח המסורתיות עם בעלות הברית.
לפורום הליפקס, שמתקיים זו השנה ה־17 ומארח מדי שנה מאות אנשי צבא, דיפלומטים ומחוקקים, הייתה השנה משמעות פוליטית נוספת: היחסים בין קנדה לארצות הברית מתוחים ממילא בעקבות מלחמת הסחר של טראמפ, וגם בשל התבטאויותיו החוזרות שלפיהן קנדה “צריכה להפוך למדינה ה־51 של ארצות הברית” — אמירות שעוררו זעם רשמי באוטווה.
ההכחשה של רוביו, ובעיקר הרושם שסנאטורים בכירים הוצגו כמי ש”טעו” בדברים שנאמרו להם, מעלה שאלות קשות על אמינות תהליך גיבוש המתווה ועל יכולת הממשל לנהל משא ומתן מורכב על סיום אחת המלחמות המשמעותיות באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. אם שותפי השיח בוושינגטון עצמם אינם בטוחים מי ניסח את התוכנית, קשה לצפות שבעלות הברית — או אוקראינה — יראו בה בסיס יציב להסכם שלום.
