מצעד דגלי צלב הקרס בלב ליטל רוק: נאצים צעדו ברישיון – והקהילה בהלם

ליטל רוק, ארקנסו – מחזה מצמרר עבר בשבת האחרונה ברחובות ליטל רוק, כאשר קבוצה מאורגנת של צועדים לבושי שחור ואדום צעדה בעיר בגלוי, כשהם מניפים דגלי צלב קרס. האירוע, שהתרחש ב־6 בדצמבר, תועד בווידאו ובתמונות בידי תושבים מקומיים ועורר הלם, זעם ופחד בקהילה – במיוחד לנוכח הדיווחים שלקבוצה היה היתר רשמי לקיים את הצעדה.

על פי תיעוד ועדויות שהגיעו לתחנת החדשות המקומית קיי־איי־טי־וי, הקבוצה צעדה באזור הצומת של רחוב 12 ושדרות מרטין לותר קינג הבן, בלב העיר. אחד העדים, שהעביר את הסרטונים לתחנה, סיפר כי נאמר לו במפורש שלקבוצה יש אישור רשמי לצעוד – פרט שמדאיג במיוחד רבים מתושבי ליטל רוק.

בסרטונים נראים בבירור כמה עשרות צועדים בתלבושת אחידה, חלקם במסכות, נושאים דגלים שחורים־לבנים שעליהם סמל צלב הקרס. הם צועדים בשורות מסודרות, בסגנון שמזכיר מצעדים מתקופות חשוכות בהיסטוריה האירופית, כשסמל הנאצים מתנופף מעליהם ברחובות אמריקה של המאה ה־21.

 

הצעדה הנאצית התקיימה באותו יום שבו נערכה בבניין הקפיטול של ארקנסו הדלקת חג המולד השנתית ה־87 – אירוע משפחתי מסורתי שמושך אלפי תושבים, ילדים ומשפחות. הניגוד בין חגיגה של אור, קהילה ומשפחתיות לבין צעדת שנאה עם דגלי צלב קרס באותה עיר ובאותו יום – בלט במיוחד.

 

בהמשך היום עצרה משורת המדינה של ארקנסו את הקבוצה על כביש מהיר 440, כאשר חבריה נסעו בחלק האחורי של משאית שכורה של חברת יו־הול. בשלב זה לא ברור מה הייתה עילת העצירה המדויקת – האם נסיעה בלתי בטוחה, חשד לעבירה פלילית אחרת או שילוב של כמה גורמים – וגם לא ידוע אם הוגשו כתבי אישום נגד מי מהמעורבים.

לצעדה קדמו ביקורים של הקבוצה בשורה של אתרים סמליים בעיר. עדים דיווחו כי ראו את הצועדים באזור ה"ווטרשד", בתיכון סנטרל ההיסטורי, ובבניין הקפיטול של מדינת ארקנסו. הבחירה בתיכון סנטרל טעונה במיוחד: זהו אתר מרכזי בהיסטוריה של המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית, שם נאלצו תשעת התלמידים השחורים המפורסמים – “תשעת ליטל רוק” – להיכנס לבית הספר ב־1957 בליווי צבאי, מול התנגדות גזענית אלימה.

האירוע מתרחש על רקע עלייה מדאיגה בדיווחים על אירועי שנאה, גזענות ואנטישמיות ברחבי ארצות הברית. דגלי צלב הקרס, ההליכה המסודרת והנוכחות באתרים בעלי משמעות היסטורית לזכויות אדם – כולם יחד יוצרים תמונה מטרידה של נורמליזציה מדורגת של סמלי שנאה קיצוניים במרחב הציבורי.

העובדה שלקבוצה היה ככל הנראה היתר רשמי לצעדה מעלה שאלות קשות על גבולות חופש הביטוי. התיקון הראשון לחוקה האמריקאית מגן על ביטויים פוליטיים, גם כאלה הנחשבים קיצוניים, פוגעניים או דוחים. אולם עבור רבים, הנפת דגלי נאצים במרחב ציבורי אינה עוד “דעה שנויה במחלוקת”, אלא מסר של הסתה וגזענות, במיוחד כלפי יהודים ושחורים.

תושבים רבים בליטל רוק הביעו זעזוע עמוק מהאירוע, במיוחד באזור שעבר תהליך ארוך וכואב של מאבק למען שוויון וצדק גזעי. עבור הקהילה המקומית, לראות שוב סמלים נאציים צועדים בגאווה ברחובות העיר – ועוד בסמוך לאתרים שמייצגים מאבק לחירות ושוויון – נתפס כעלבון מכוון וכפגיעה ישירה בערכים שעליהם מבוססת ההווה האזרחי של ליטל רוק.

התגובות ברשתות החברתיות היו נזעמות. אזרחים דרשו מהרשויות המקומיות וממשטרת המדינה לספק תשובות ברורות: מי אישר את ההיתר לצעדה? האם היה ידוע מראש שמדובר בקבוצה שתישא דגלי צלב קרס? האם נבדקה זהות המארגנים והקשר שלהם לארגוני שנאה? ומדוע לא נעשה מאמץ למנוע צעדה עם סמלים נאציים במרחב ציבורי רגיש כל כך?

עד כה המשטרה הממלכתית של ארקנסו לא פרסמה הודעה מפורטת על נסיבות העצירה בכביש המהיר, על זהות חברי הקבוצה או על ההחלטות שנשקלו ביחס לאירוע. לא ברור אם העצירה בוצעה מטעמי בטיחות בלבד – עקב נסיעת נוסעים בחלק האחורי של משאית – או גם בשל אופי הפעילות והסמלים שנשאו הצועדים.

הצעדה הנאצית התקיימה באותו יום שבו נערכה בבניין הקפיטול של ארקנסו הדלקת חג המולד השנתית ה־87 – אירוע משפחתי מסורתי שמושך אלפי תושבים, ילדים ומשפחות. הניגוד בין חגיגה של אור, קהילה ומשפחתיות לבין צעדת שנאה עם דגלי צלב קרס באותה עיר ובאותו יום – בלט במיוחד.

ארגוני זכויות אזרח וארגונים יהודיים בארקנסו ובארצות הברית צפויים לדרוש מהרשויות תשובות וצמצום מרחב הפעולה של קבוצות נאציות במרחב הציבורי. ההיסטוריה מלמדת כי התעלמות מביטויי שנאה גלויים יכולה להוביל להסלמה – מהפגנות לא־אלימות לאלימות פיזית ממשית.

האירוע בליטל רוק מצטרף לשורה של מקרי קיצוניות הימנית בשנים האחרונות ומחדד מחדש את השאלה: עד כמה רחוק מוכנה החברה האמריקאית ללכת בהגנה על חופש הביטוי, גם כאשר מדובר בדגליו של המשטר שניסה להשמיד את העם היהודי וייצג אידיאולוגיה של עליונות גזעית?

בינתיים, תושבי ליטל רוק ממתינים למידע נוסף על זהות הקבוצה ומניעיה. עבור רבים מהם, היום הזה נחרט כתזכורת כואבת לכך שסמלי שנאה מן העבר לא נעלמו – הם רק מחפשים לעצמם מקום חדש לצעוד בו.