שון קנדי, דבורן ותיק מצפון־מערב וושינגטון, הסיר כפפה אחר־צהריים אחד בסתיו, טבל אצבע בחלת הדבש והעביר אותה מתחת לכיסוי המגן אל פיו — כפי שהוא עושה כבר שנים. אלא שהפעם, הטעם עצר אותו.
“זה לא הטעם המתוק והעדין שאני מכיר,” אמר. “זה… כמו טיפות שיעול של סבא וסבתא”.
קנדי לא נזקק להרבה זמן כדי להגיע למסקנה. “זה דבש של זבוב הפנס המנומר,” הכריז, בעוד אלפי דבורים מזמזמות סביב כוורת שהוצבה בשטח שגרירות שווייץ. “פשוט אין לזה את המתיקות הרכה הרגילה.”
החרק שעליו הוא מדבר — זבוב הפנס המנומר — הפך בשנים האחרונות לסיוט אקולוגי של ממש. חרק פולש, בעל כנפיים אדומות מנומרות, שמוצץ מוהל מעצים ומשאיר אחריו נזק עצום. בקיץ האחרון היה קשה להחמיץ אותו באזור וושינגטון: הוא כיסה גזעי עצים, איים על כרמי הענבים של וירג’יניה בשווי מיליארדי דולרים, והוביל לקמפיינים רשמיים שקראו לציבור פשוט… לדרוך עליו.
אלא שבסתיו התברר כי השפעתו חורגת הרבה מעבר לנזקי החקלאות. הוא משנה גם את הדבש.
לא הדבש שתמצאו בבקבוק דוב פלסטיק על מדף הסופרמרקט. אבל דבש לכל דבר — והוא כבר מטלטל את עולם הדבוראות.
דבורי הדבש נמשכות לחומר הדביק והמתוק שזבובי הפנס משאירים אחריהם לאחר מציצת המוהל. שמו המקצועי הוא “טל דבש” — אך בפועל מדובר בהפרשה, כלומר בצואה. הדבורים אוספות את החומר, מחזירות אותו לכוורת, מתייחסות אליו כמו לצוף רגיל ומעבדות אותו לדבש: הן ממלאות את תאי החלה, מנפנפות בכנפיהן כדי לייבש את התערובת — ומה שמתקבל הוא דבש כהה, מסתורי ובעל טעם יוצא דופן.
לא הדבש שתמצאו בבקבוק דוב פלסטיק על מדף הסופרמרקט. אבל דבש לכל דבר — והוא כבר מטלטל את עולם הדבוראות.
התופעה זוהתה לראשונה בפנסילבניה לפני כמה שנים. שם, סביב שנת 2014, הופיע זבוב הפנס המנומר לראשונה בארצות הברית — ככל הנראה לאחר שהגיע מסין במשלוח אבן. בתחילה, הדבורנים הבחינו במשהו מוזר: כאשר פתחו כוורות בסתיו 2019, הם נתקלו בריח מעושן, כמעט של בייקון, במקום הניחוח הפרחוני הרגיל. צבע הדבש נטה לאדום־כהה, כמעט כמו סירופ מייפל.
מבולבלים, חלקם פנו לאוניברסיטת פנסילבניה סטייט. “הדבורנים פשוט אמרו: ‘מה זה הדבש המוזר הזה?’” סיפרה ד”ר רובין אנדרווד, אנטומולוגית ומחנכת במסגרת תוכנית ההרחבה של האוניברסיטה.
בדיקות מעבדה, כולל ניתוח די־אן־איי, חשפו עקבות של זבוב הפנס המנומר בדבש — וגילו את הקשר הישיר בין החרק הפולש לבין המוצר החריג. מאז, הדבש הזה נעשה לשיחת היום: הוא הגיע לטעימות בכנסים בינלאומיים בקופנהגן, והחל להופיע כמהדורות נישה במקומות שנפגעו קשות מהפלישה. בפילדלפיה, אחת מחברות הדבש אף העניקה לו שם דרמטי במיוחד: “פריחת האבדון”.
“זה נהיה זמזום עולמי,” אמרה קרלה מרינה מרקזה, מייסדת האגודה האמריקאית לטעימת דבש, שהוכשרה באיטליה כמומחית חושים לדבש. “יש דבורנים שפחדו שזה יהיה כתם על תעשיית הדבש האמריקאית. אבל כטועמת מקצועית — זה מסקרן. אפילו מרגש.”
לדבריה, הטעמים משתנים מדגימה לדגימה, אך יש קווים משותפים: מעושן, שרפי, מעט מלוח ולעיתים גם נגיעה פירותית.
קנדי עצמו היסס בתחילה. הדבורים ליוו אותו מאז ילדותו, אז עמד משתאה מול דבורן שאוסף נחיל והחליט שיום אחד יעשה זאת בעצמו. החיים — לימודי גיאולוגיה, עבודה בממשל קלינטון ויזמות בתחום האנרגיה — דחו את החלום. רק לפני כשבע שנים החל ללמוד דבוראות ברצינות, מספרים, מסרטונים ומהרבה ניסוי וטעייה.
כעת הוא מוצא את עצמו בלב תעלומה ביולוגית־שיווקית. מעבר לשאלה האם הדבש טעים או לא, מתעוררת אפשרות מסקרנת עוד יותר: שימושים רפואיים.
ד”ר אנדרווד משתפת פעולה כיום עם חוקרים מאוניברסיטת טקסס בבחינת תכונות רפואיות אפשריות של הדבש החריג. ממצאים ראשוניים מצביעים על אפשרות שהוא יתחרה בדבש מנוקה מניו זילנד — אחד המוצרים היוקרתיים ביותר בעולם הדבש, ולעיתים מכונה “זהב נוזלי”, ואף מאושר בבתי חולים אמריקאיים לטיפול בפצעים.
האם זה אומר שצריך להפסיק לדרוך על זבובי הפנס? “לא,” מבהירה אנדרווד. “הנזק שהם גורמים לצמחים עצום. אבל אם הם כבר כאן — הדבורים לפחות מנצלות את זה”.
האתגר הגדול, כך מתברר, אינו ביולוגי אלא שיווקי.
דל ווס, דבורן ותיק בוושינגטון שמכונה “בחור הדבש של הבירה”, מיתג את התוצר החדש כ“דבש הסתיו”. הוא מודה שהוא מתחמק מהסבר ישיר. “לשאול לקוח אם הוא רוצה לנסות ‘דבש מצואת חרקים’ — זה לא בדיוק מתכון להצלחה,” הוא צוחק.
שון קנדי, מצדו, בחר בדרך אחרת: הוא סימן את המוצר כ“מהדורה מיוחדת 2025”. המדבקה זהובה, ועליה חרק אדום מנומר, בוהק ומוכר. הקונים? סקרנים. חלקם מהססים. אחרים קופצים על ההזדמנות.
הדבש הזה אולי לא נולד מרצון, אבל הוא כבר כאן — תזכורת מוזרה לכך שגם אסון אקולוגי יכול, לפעמים, להוליד מוצר שאיש לא דמיין.
