מושל אילינוי חתם על חוק שנוי במחלוקת: סיוע רפואי במוות לחולים סופניים

אילינוי אישרה מהלך דרמטי ומעורר מחלוקת: מושל המדינה ג’יי. בי. פריצקר חתם בסוף השבוע על חוק שמתיר לראשונה סיוע רפואי במוות לחולים סופניים בגירים, ומאפשר להם לקבל תרופה לסיום חייהם לאחר הליך רפואי מוסדר ובפיקוח. החוק חל על מטופלים שתוחלת חייהם, לפי הערכה רפואית, אינה עולה על שישה חודשים.

החוק, המכונה Medical Aid in Dying או 'חוק דב', נקרא על שמה של דב רוברטסון, תושבת אילינוי המתמודדת עם מחלה נדירה וחשוכת מרפא. כניסתו לתוקף נדחתה לספטמבר 2026, כדי לאפשר למשרד הבריאות של אילינוי ולמערכת הרפואית להיערך, לגבש נהלים מפורטים ולהטמיע מנגנוני פיקוח והגנה שנועדו למנוע ניצול או לחץ על מטופלים.

רוברטסון עצמה מסרה כי היא יודעת ש"הסוף עבורי עשוי להיות קרוב", אך הביעה סיפוק מכך שלקחה חלק במהלך שיאפשר לחולים סופניים אחרים לבחור כיצד ייראו ימיהם האחרונים. לדבריה, החוק אינו עוסק בקיצור חיים אלא בהענקת אפשרות לבחור ולשמור על כבוד האדם גם ברגעים שבהם הרפואה כבר אינה מציעה ריפוי.

 

מושל אילינוי ג’יי. בי. פריצקר חתם על חוק שיאפשר לחולים סופניים לקבל תרופה שתסיים את חייהם 

 

פריצקר הדגיש כי מטרת החקיקה היא להקל על סבלם של חולים סופניים ולאפשר להם להימנע מכאב מיותר בסוף חייהם. לדבריו, מדובר בהחלטות אישיות עמוקות שמתקבלות בשיח צמוד עם רופאים, והמדינה מחויבת לוודא שההליך מתבצע באחריות, ברגישות ומתוך כיבוד האוטונומיה של המטופל.

בקרב תומכי החוק, ארגון ACLU של אילינוי בירך על האישור וטען כי חולים סופניים במדינה לא ייאלצו עוד להתמודד עם פחד ממוות מלווה בסבל קשה. גם גורמים דתיים מסוימים הביעו תמיכה, ובהודעת משרד המושל נכללה התייחסות של כומר אפיסקופלי משיקגו שציין את חשיבות הבחירה האישית במצבי קיצון רפואיים.

אלא שההתנגדות לחוק הייתה חריפה לא פחות. ועידת הבישופים הקתוליים של אילינוי פרסמה הודעה שבה קבעה כי סיוע בהתאבדות אינו ביטוי לחמלה. לטענתם, החברה צריכה להשקיע בטיפולים תומכים, בהרחבת שירותי בריאות הנפש ובחיזוק התמיכה המשפחתית והקהילתית, ולא בפתיחת פתח לסיום חיים יזום.

בכנסייה הקתולית הזהירו גם מפני "השלכות לא מכוונות" של החוק. בין היתר ציינו מקרים שבהם חברות ביטוח העדיפו לממן תרופות לסיום חיים במקום טיפולים מצילי חיים יקרים יותר. לדבריהם, עניים ואנשים עם מוגבלויות עלולים להימצא בלחץ כלכלי או חברתי לבחור במוות, וצוין כי ארגונים לאומיים מרכזיים המייצגים אנשים עם מוגבלויות מתנגדים לחקיקה מסוג זה.

החוק עצמו כולל שורה של מגבלות: התרופה תינתן אך ורק לנטילה עצמית, ונקבע כי כפייה, זיוף בקשה או הפעלת לחץ על מטופל ייחשבו לעבירה פלילית חמורה. מטופלים שאושרו לקבל את התרופה רשאים לחזור בהם בכל שלב או להחליט שלא להשתמש בה. במקרה של מוות, תעודת הפטירה תציין את המחלה הסופנית כגורם המוות.

התנגדות חריפה נשמעה גם מצד Thomas More Society, משרד עורכי דין לאומי המזוהה עם מאבקים דתיים-משפטיים. בארגון טענו כי אילינוי חצתה "קו אדום מוסרי ומשפטי", והזהירו מפגיעה בזכויות מצפון של רופאים ובחופש הפעולה של מוסדות רפואיים דתיים. לדבריהם, אף שרופאים וספקי שירות אינם מחויבים להשתתף בהליך עצמו, החוק מחייב רופאים המתנגדים לו להפנות מטופלים לגורמים אחרים, צעד שלטענתם הופך אותם לשותפים בניגוד לאמונתם.

לטענת הארגון, החוק אף מחייב מוסדות רפואיים דתיים להמשיך להעסיק עובדים התומכים בסיוע במוות, כל עוד מתן התרופות מתבצע מחוץ למוסד. לדבריהם, מדובר בפגיעה ישירה בזהותם ובשליחותם של מוסדות בריאות דתיים.

עם אישור החוק, אילינוי נכנסת לעימות ערכי עמוק סביב גבולות הרפואה, משמעות החמלה ותפקידה של המדינה בהחלטות של סוף החיים. הוויכוח צפוי להימשך גם בחודשים הקרובים, הרבה לפני שהחוק ייושם בפועל.