כוכבי הרשת עם הקרניים: האיילים של מיין שהפכו לתופעת אינטרנט עולמית

בכל יום חורף, בחצר אחורית במדינת מיין שבצפון־מזרח ארצות הברית, עשרות איילים מתאספים סביב אבוסים עמוסים בשיבולת שועל, תפוחים ובלוטי אלון. הם אינם מודעים לכך שארבע מצלמות וידאו עוקבות אחר כל צעד, כל נגיסה וכל מבט – ומשדרות אותם בשידור חי לאלפי צופים ברחבי העולם. המעריצים כבר העניקו לאיילים שמות, פיתחו העדפות ברורות ואפילו בחרו לעצמם “אייל מועדף”.

יש את לפטי, מבקר ותיק שקיבל את שמו מהחריץ הבולט באוזנו השמאלית; את ביג ג’י, אהוב הקהל בעל הקרניים המרשימות שציידים מכנים “קרני G”; ואת שאגי, שנקרא כך בזכות פרוותו הסבוכה. הסרטונים מגיעים לצופים בכל רחבי ארצות הברית ומחוצה לה. יש מי שפותחים את הבוקר עם קפה וצפייה באיילים הרעבים, ויש מי שמסיימים את היום ברגיעה שקטה מול המסך.

 

 

 

“בסוף הם נהיים משפחה שלך”, אומרת בטי סאליבן, בת 72 מסן פרנסיסקו, שעוקבת מדי יום אחר לפטי ועשרות איילים אחרים במשך שעות. לדבריה, דירתה אינה משקיפה על טבע פראי או נוף פתוח, והצפייה בשידורים הפכה ל“חלון האישי שלי אל העולם הטבעי”.

מאחורי התופעה עומדים אב ובנו, ריצ’רד ורנדי מקמהון, שמאכילים איילים כבר עשרות שנים במטרה לסייע להם לשרוד את החורפים הקשים של מיין. בשנים האחרונות הפכו האיילים לכוכבי רשת של ממש דרך ערוץ היוטיוב שלהם, “מזווה האוכל לאיילים של בראונוויל”.

בכל בוקר, מאמצע דצמבר ועד תחילת אפריל, מחלקים השניים כ־450 קילוגרמים של מזון לשמונה אבוסים שבנו בחצר האחורית. לאחר מכן הם – ו־157 אלף המנויים שלהם – צופים בזוויות צילום שונות בזמן שאיילי הזנב הלבן נהנים מהארוחה. לדבריהם, האבוסים מאכילים בין 200 ל־250 איילים מדי חורף.

“כשהם יוצאים מכאן, הם בריאים, שבעים וחזקים”, אומר ריצ’רד, בן 78. הוא גדל במשפחת ציידים שנהגה לאכול בשר איילים כמה פעמים בשבוע; אמו הייתה מכינה תבשילי איילים עם תפוחי אדמה, גזר ולפת. אך בעשורים האחרונים חל אצלו שינוי עמוק. “הם האכילו אותי במשך שנים”, הוא אומר, “ועכשיו תורי להאכיל אותם”.

הכול התחיל לפני כמעט ארבעים שנה, בחצר האחורית של בית המשפחה בעיירה מדפורד שבמיין. ריצ’רד ושלושת ילדיו פיזרו שיבולת שועל על הקרקע וצפו בעשרה איילים שהתקרבו ואכלו, מבעד לדלתות הזכוכית של הסלון.

לאחר שרנדי בנה בית בבראונוויל בשנת 2007, הוא חידש את ההאכלה בחצרו בת חמישה הדונמים – ואביו הצטרף במהרה. סביב שנת 2012 שדרג רנדי את המערכת ובנה אבוסים מעץ אשוח באורך של כ־2.5 מטרים. 57 הקילוגרמים של מזון שהניחו שם מדי בוקר אזלו במהירות.

השניים הוסיפו אבוסים נוספים וסידרו אותם בצורת האות V. הם אספו מאות קילוגרמים של בלוטי אלון מהיער, ורכשו תפוחים ושיבולת שועל מחוות וחנויות מקומיות. אך האכלת איילים בכמות המומלצת – בין קילוגרם לשניים ליום לכל אייל – היא יקרה. לאחר כמה שנים מצאו עצמם מוציאים כ־15 אלף דולר בשנה, ולא היו בטוחים שיוכלו להמשיך.

בניסיון להגיע לקהל רחב יותר ולקבל תרומות, הציבו השניים מצלמה ליד האבוסים בשנת 2016 והחלו לשדר את האיילים בפייסבוק. בשנת 2018 עברו לשידור רציף ביוטיוב. קהל הצופים גדל במהירות, תרומות זרמו, וההכנסות מפרסום סייעו לכסות את עלויות המזון.

 

 

כיום משדרות מצלמות משביל העפר, מהאבוסים, מבריכה סמוכה ואף מחוץ לביתו של ריצ’רד. מסעדות, ברים ובתי חולים מקומיים מקרינים את השידורים החיים על מסכי הטלוויזיה. הצופים מתרגשים במיוחד לראות איילים קבועים, כמו זוג שכינו וינסנט ולונגהורן.

אלן פאנוף, גננת מסן דייגו, מספרת שהיא מקרינה את הסרטונים בכיתתה כדי ללמד ילדים על חיות בר ומזג אוויר. “התלמידים שלי כבר יודעים להסביר מה ההבדל בין אייל זכר, נקבה ועופר”, כתבה. “זה גורם להם לדאוג לטבע ולחשוב על שימור”.

עונת השידורים של החורף הנוכחי החלה בשבוע שעבר, וכבר נרשמה דרמה קטנה: לפטי, שהמעריצים חששו שלא ישוב לעונה העשירית או האחת־עשרה שלו, יצא מהיער והופיע ליד האבוסים כבר ביום הראשון.

החוק במיין מתיר האכלת איילים בין אמצע דצמבר לסוף מאי, תקופה שבה מקורות המזון הטבעיים – דשא, פטריות, פירות, בלוטים ואגוזים – דלים ולעיתים מכוסים בשלג. עם זאת, מחלקת הדגה וחיות הבר של מיין מזהירה מפני הסיכונים: שיבוש נדידת איילים, הגברת הסיכון להתפשטות מחלות והפיכת בעלי החיים לתלויים בבני אדם.

ריצ’רד ורנדי מודעים לביקורת, אך טוענים כי לאחר שראו איילים גוועים ברעב בחורפים קשים, הם אינם יכולים לעמוד מנגד. לדבריהם, מטרתם אינה לביית את האיילים אלא לסייע להם לעבור את התקופה הקשה ביותר בשנה.

איילי זנב לבן יכולים לחיות עד 20 שנה, אך מעטים מגיעים לגיל כזה. בנוסף לטורפים טבעיים כמו זאבי ערבות ושונרים, אוכלוסיות האיילים נפגעות בחורף בעיקר מתת־תזונה.

בכל שנה מאכילים המקמהונים כ־40 טונות של שיבולת שועל, כ־6.5 טונות תפוחים וכ־700 קילוגרמים של בלוטי אלון. השנה מציבה אתגר נוסף: בצורת עלולה לצמצם את יבול הבלוטים. כבר בתחילת העונה הגיע אייל חדש עם רגל קדמית פגועה, והצופים העניקו לו את השם צ’אמפ. במשך שעות זרמו בצ’אט איחולי החלמה – עוד הוכחה לכך שבשביל אלפי אנשים ברחבי העולם, האיילים של מיין הם הרבה יותר מצפייה אקראית: הם סיפור אנושי, גם אם עם ארבע רגליים.