השמרנים במפלגה הרפובליקנית מובילים את הימין האמריקאי לעבר נתק מישראל למרות טראמפ

כאשר היסטוריונים יביטו לאחור על כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ, ייתכן שיזהו בה את שיאו של עידן התמיכה הרפובליקנית הבלתי מסויגת בישראל. אך באותה נשימה, הם עשויים גם להצביע עליה כרגע שבו החלה להתפורר הקואליציה ההיסטורית שעליה נשענה התמיכה הזו – הברית בין נוצרים אוונגליסטים, תנועת הימין הפופוליסטי והממסד השמרני של מדיניות החוץ האמריקאית.

במשך יותר מארבעים שנה, התמיכה של הימין האמריקאי בישראל נחשבה לעוגן יציב, כמעט מובן מאליו. מדיניות ממשל טראמפ רק חיזקה את התחושה הזו: חופש פעולה צבאי כמעט מוחלט לישראל, תמיכה מדינית רחבה, הצטרפות אמריקאית לתקיפה על מתקני הגרעין של איראן בקיץ האחרון, קידום הסדרים אזוריים המיטיבים עם ישראל, ולחץ ישיר על אוניברסיטאות בארצות הברית לדכא פעילות פרו־פלסטינית. טראמפ עצמו אף המשיך להגן בפומבי על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אורחו באחוזת מאר־א־לאגו, מול ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

אלא שמתחת לפני השטח, בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה, מתחולל שינוי עמוק ומדאיג. סקר עדכני של מכון מנהטן, שנערך בקרב מצביעים רפובליקנים ברחבי ארצות הברית, מצא כי בעוד הבסיס הוותיק של המפלגה ממשיך לתמוך בישראל באופן נחרץ, בקרב מצביעים רפובליקנים צעירים יותר – מגוונים יותר מבחינה אתנית ואידיאולוגית, ורבים מהם בעלי עבר של הצבעה לדמוקרטים – מתגלה ביקורת גוברת כלפי המדינה היהודית.

 

בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה, מתחולל שינוי עמוק ומדאיג. סקר עדכני של מכון מנהטן, שנערך בקרב מצביעים רפובליקנים ברחבי ארצות הברית, מצא כי בעוד הבסיס הוותיק של המפלגה ממשיך לתמוך בישראל באופן נחרץ, בקרב מצביעים רפובליקנים צעירים יותר – מגוונים יותר מבחינה אתנית ואידיאולוגית, ורבים מהם בעלי עבר של הצבעה לדמוקרטים – מתגלה ביקורת גוברת כלפי המדינה היהודית

 

בחלק מהמקרים, אין מדובר עוד בביקורת מדינית לגיטימית. ממצאי הסקר וקבוצות מיקוד שנערכו במקביל העלו ביטויים מטרידים של גזענות ואנטישמיות גלויה. משתתפים צעירים מקרב דור Z השמרני השמיעו אמירות מצמררות: אחד מהם שיבח את “יכולות המנהיגות” של אדולף היטלר; אחר טען כי לישראל קשרים לסחר בבני אדם; משתתף נוסף תיאר את היהודים כ“כוח לרעה בעולם”. אלה אינן דעות שוליים אנונימיות – אלא קולות ההולכים ומחלחלים לשיח הימני.

המאבק הזה כבר גלוי לחלוטין בזירת התקשורת והאקטיביזם של הימין. קנדיס אוונס, מהדמויות הבולטות של הימין הפופוליסטי, כינתה את ישראל “מדינה שטנית” ושילבה בתכניתה תיאוריות קונספירציה אנטי־ישראליות מובהקות. טאקר קרלסון, אחד הקולות המשפיעים ביותר בתנועת MAGA, הרחיק לכת עוד יותר כשהגדיר את הציונות הנוצרית כ“וירוס מוחי” ואת התמיכה האוונגליסטית בישראל כ“כפירה נוצרית”.

בסוף חודש אוקטובר אירח קרלסון בתוכניתו את ניק פואנטס, לאומן לבן ואנטישמי מוצהר, מהלך שעורר סערה והעמיק קרע פנימי בתוך מוסדות שמרניים מרכזיים, בהם קרן הריטג’. בכנס של ארגון “נקודת מפנה ארצות הברית” בפיניקס, התפתח עימות פומבי בין קרלסון וסטיב באנון לבין בן שפירו, שמרן יהודי ופרו־ישראלי מובהק – עימות שהמחיש עד כמה הפכה ישראל לנקודת מחלוקת טעונה בלב המחנה.

מי שנמנע באופן בולט מלקחת צד הוא סגן הנשיא ג’יימס דייוויד ואנס, הנחשב למועמד המוביל להנהגת תנועת MAGA ביום שאחרי טראמפ. ואנס, המקורב לקרלסון, לא הזכיר כלל את ישראל בנאומו בכנס ולא גינה את גילויי האנטישמיות. במקום זאת, הדגיש כי הוא מתנגד ל“מבחני טוהר אידיאולוגיים”, והצהיר: “כשאני אומר שאני נלחם לצדכם – אני מתכוון לכולכם”. שתיקה זו מדאיגה רבים במחנה הפרו־ישראלי.

כדי להבין את עומק השינוי, יש לחזור לשורשי הברית ההיסטורית. במשך עשרות שנים, התמיכה האוונגליסטית בישראל לא נשענה רק על שיקולים אסטרטגיים, אלא גם על אמונה דתית עמוקה: תפיסה שלפיה שיבת העם היהודי לארצו וניצחונותיה הצבאיים של ישראל הם ביטוי להשגחה אלוהית ולקרבה של הגאולה. זו הייתה קואליציה נדירה, ששילבה תיאולוגיה, גאופוליטיקה ופוליטיקה פנימית.

כיום, הכוחות הללו עצמם פועלים לפירוקה. זרמים נוצריים חדשים מפרשים אחרת את הנבואות המקראיות, בעוד דמויות משפיעות בימין – ובהן ואנס – נוטות דווקא לקתוליות. במקביל, הלאומנות האמריקאית החדשה דוחפת לנסיגה ממעורבות מעבר לים ולריכוז כמעט בלעדי בבעיות פנים: הגירה, יוקר מחיה, פשיעה וזהות לאומית.

אל כל אלה מצטרף מה שמכונה כבר בקרב חוקרים “דור עזה” – דור צעיר של שמרנים שגדל הרחק מזיכרון השואה, אך בצל מלחמות אמריקאיות ממושכות בעיראק ובאפגניסטן. עבורם, ישראל אינה עוד סמל מוסרי או בעלת ברית אסטרטגית מובנת מאליה. במשך יותר משנתיים הוצפו הרשתות החברתיות שלהם בתמונות קשות מעזה, מלוות בפרשנות אנטי־ישראלית, לאומנית ולעיתים אנטישמית במפורש.

אין פירוש הדבר שהתמיכה הרפובליקנית בישראל נעלמת. טראמפ עצמו נותר תומך מוצהר, והמחנה הפרו־ישראלי עדיין חזק, מאורגן ובעל השפעה. אך ברור יותר מאי פעם שהעתיד שאחרי טראמפ פתוח – ושהיחס לישראל עלול להפוך לאחד משדות הקרב המרכזיים במאבק הפנימי על דמותה של המפלגה הרפובליקנית.

לראשונה מזה ארבעה עשורים, ישראל אינה עוד קונצנזוס מוחלט בימין האמריקאי. עבור ישראלים ויהודים החיים בארצות הברית, במיוחד אלה הרואים עצמם חלק בלתי נפרד מהמחנה הרפובליקני, זוהי נורת אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.