מאז הפשיטה הצבאית האמריקאית על קראקס בשבת, שהובילה ללכידת המנהיג הוונצואלי ניקולס מדורו, טראמפ הרחיב את שפת האיומים גם לזירות נוספות בחצי הכדור המערבי — ובמקביל הכפיל את דרישתו לשליטה אמריקאית בגרינלנד. ההצהרות אינן נשארות ברמת הרמיזה: הנשיא מציג את גרינלנד כיעד אסטרטגי שארצות הברית “צריכה” לביטחונה הלאומי, ומסביבו נשמעים קולות שמערערים בפועל על עצם זכותה של דנמרק להחזיק באי.
מאז הפשיטה הצבאית האמריקאית על קראקס בשבת, שהובילה ללכידת המנהיג הוונצואלי ניקולס מדורו, טראמפ הרחיב את שפת האיומים גם לזירות נוספות בחצי הכדור המערבי — ובמקביל הכפיל את דרישתו לשליטה אמריקאית בגרינלנד. ההצהרות אינן נשארות ברמת הרמיזה: הנשיא מציג את גרינלנד כיעד אסטרטגי שארצות הברית “צריכה” לביטחונה הלאומי, ומסביבו נשמעים קולות שמערערים בפועל על עצם זכותה של דנמרק להחזיק באי.
דנמרק, מצידה, דרשה מארצות הברית להפסיק לאיים על טריטוריה של בת ברית, והעבירה מסר חד שהדהד ברחבי אירופה: כל פעולה צבאית אמריקאית לכיבוש גרינלנד תסמן, מבחינת קופנהגן, את קו השבר של נאט״ו. בתוך כך, מדינות נאט״ו אירופיות מרכזיות התייצבו בפומבי לצד דנמרק וקראו לארצות הברית לבחור בשיתוף פעולה ולא בכפייה, בהצהרה משותפת שפורסמה ביום שלישי — מהלך חריג בעוצמתו לנוכח החשש המובנה באירופה מלהרגיז את הבית הלבן.
החשש ביבשת אינו מתמקד רק במקרה גרינלנד. הימים האחרונים החזירו למרכז השיח את הפחד הגדול ביותר של אירופה בעידן טראמפ: התפוררות הברית המערבית מבפנים. דיפלומטיית “המקל הגדול” של וושינגטון — איום בכוח, שימוש בלחץ כלכלי כתחליף לשכנוע, והצגת ריבונותן של מדינות קטנות כעניין נתון למשא ומתן — מחזקת את ההערכה שבארצות הברית מתרחקים באופן מעשי מן העקרונות שעליהם נשען הסדר הבינלאומי שלאחר מלחמת העולם השנייה: אי־פגיעה בריבונות, שלמות טריטוריאלית, והגבלת השימוש בכוח ככלי להשגת מטרות מדיניות.
במקומם, כך חוששות בנות בריתה של ארצות הברית, שב ומתבסס עולם של חלוקה לתחומי השפעה: ארצות הברית, סין ורוסיה כ״הגמונים״ אזוריים, שמצמצמים בפועל את מרחב העצמאות של מדינות קטנות יותר. האירוניה, מבחינת אירופה, צורבת במיוחד: אותם מנהיגים שמבקשים להגן על אוקראינה מפני פלישה רוסית — נאלצים כעת להתמודד עם איום כוחני מצד וושינגטון כלפי טריטוריה אירופית.
מול האפשרות הזו, האינסטינקט הראשוני של ממשלות אירופה היה לנסות להציל את מה שנותר מן המערב באמצעות ריכוך עמדות והימנעות מעימות. הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון, למשל, אמר בתחילה שהוונצואלים יכולים “לשמוח” על נפילת מדורו, אך דוברתו הבהירה בהמשך שאין בכך תמיכה בשיטת ההתערבות הצבאית. קנצלר גרמניה פרידריך מרץ וראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר נמנעו מלהכריע פומבית אם הפשיטה האמריקאית על קראקס הפרה את המשפט הבינלאומי. הזהירות הזו עוררה ביקורת חריפה באירופה עצמה, כאשר פרשנים ופוליטיקאים טענו שהיבשת מגלה חולשה מסוכנת דווקא ברגע שבו היא מצהירה על מחויבות ל״סדר מבוסס כללים״.
״אירופאים מפחדים מטראמפ,״ אמר פסקל בוניפאס, מנהל המכון לעניינים בינלאומיים ואסטרטגיים בפריז. ״אני חושב שהפחד הזה יזין את דונלד טראמפ האגרסיבי יותר, במקום לרסן אותו.״ הדברים הללו הפכו כמעט למוטיב: ככל שאירופה מהססת, כך מתרחבת התחושה בוושינגטון שהלחץ עובד.
כדי להבין מדוע גרינלנד הפכה לנקודת רתיחה, צריך להתחיל במה שנשמע כמו קלישאה — אך במקרה הזה הוא מציאות ביטחונית: מיקום, מיקום, מיקום. גרינלנד, האי הגדול בעולם, שוכנת מעל החוג הארקטי, מול החוף הצפון־מזרחי של קנדה, כאשר יותר משני שלישים משטחה מצויים בתוך האזור הארקטי. מאז מלחמת העולם השנייה היא נחשבת חוליה אסטרטגית בהגנת צפון אמריקה: ארצות הברית השתלטה עליה אז מחשש שתיפול לידי גרמניה הנאצית, והשתמשה בה להגנת נתיבי שיט קריטיים בצפון האוקיינוס האטלנטי.
אחרי המלחמה הקרה, הארקטי נחשב במשך שנים אזור של שיתוף פעולה יחסי. אבל שינויי האקלים — ובעיקר הצטמצמות הקרח — מחזירים את האזור אל מרכז התחרות הגלובלית. מסלולי שיט חדשים עשויים להיפתח, אינטרסים כלכליים מתחדדים, ומאבק על שליטה במשאבי טבע ובמינרלים מתעצם. בשנת 2018 הכריזה סין על עצמה כ״מדינה כמעט־ארקטית״, והודיעה על כוונתה לקדם “דרך משי קוטבית” כחלק מיוזמת “החגורה והדרך” שלה. במקביל, רוסיה פועלת להרחיב נוכחות צבאית וימית בארקטי, שבו נמצא הצי הצפוני שלה, ומאותתת שוב ושוב כי היא רואה בתנועת נאט״ו באזור איום ישיר. הנשיא ולדימיר פוטין אף ציין בשנה שעברה שרוסיה מודאגת מהפעילות של נאט״ו בארקטי ותענה באמצעות חיזוק היכולות הצבאיות שלה שם.
במציאות הזו, גם ארצות הברית וגם דנמרק כבר נמצאות בגרינלנד מבחינה ביטחונית. משרד ההגנה האמריקאי מפעיל בצפון־מערב האי את בסיס החלל פיטופיק — מתקן מרוחק שנבנה לאחר הסכם ההגנה בין ארצות הברית לדנמרק משנת 1951. הבסיס תומך במערכות התרעה מפני טילים, הגנת טילים ומעקב חלל — רכיבים שמשרתים לא רק את ארצות הברית אלא גם את נאט״ו. גרינלנד קשורה גם למה שמכונה פער גרינלנד־איסלנד־הממלכה המאוחדת, אזור שבו נאט״ו עוקבת אחר תנועות ימיות של רוסיה בצפון האוקיינוס האטלנטי.
דנמרק עצמה פועלת לחיזוק נוכחותה סביב גרינלנד ובצפון האוקיינוס האטלנטי: הממשלה הודיעה בשנה שעברה על הסכם בהיקף של כ־14.6 מיליארד קרונות דניות (כ־2.3 מיליארד דולר) עם גורמים שונים, כולל ממשלת גרינלנד וממשלת איי פארו (טריטוריה נוספת של דנמרק בעלת משטר עצמי), במטרה “לשפר יכולות מעקב ושמירה על ריבונות באזור”. התוכנית כוללת שלוש ספינות ארקטיות חדשות, שני כלי טיס בלתי מאוישים לטווח ארוך, ושדרוג יכולות לווייניות.
לצד הביטחון, יש גם כסף גדול — והרבה ממנו. גרינלנד עשירה במה שמכונה “מינרלים נדירים”, רכיבים חיוניים לטלפונים חכמים, מחשבים, סוללות, מנועים חשמליים ומערכות מתקדמות נוספות שעתידות להניע את הכלכלה העולמית בעשורים הקרובים. המירוץ המערבי להפחתת התלות בדומיננטיות הסינית בשוק המינרלים הקריטיים מעניק לאי ערך גיאו־כלכלי מתעצם. אולם פיתוח משאבים בגרינלנד הוא מורכב ויקר: אקלים קיצוני, תשתיות מוגבלות, מרחקים אדירים, ופיקוח סביבתי מחמיר שמצנן לא פעם את התיאבון של משקיעים.
כאן נכנסת הרטוריקה החדשה של הבית הלבן. טראמפ ממסגר את הרצון בשליטה בגרינלנד כעניין של ביטחון לאומי: “אנחנו צריכים את גרינלנד מבחינת ביטחון לאומי. זה כל כך אסטרטגי,” אמר לכתבים על סיפון מטוס נשיאותי ביום ראשון. אבל אזעקת אירופה גברה כאשר בכירים אחרים החלו להדהד את הקו — ואף לחדד אותו. היועץ הבכיר בבית הלבן סטיבן מילר, בראיון לרשת סי־אן־אן, הטיל ספק בזכותה של דנמרק לשלוט בגרינלנד וטען שהאי “צריך בבירור” להשתייך לארצות הברית משום שארצות הברית היא המעצמה הדומיננטית בנאט״ו. הוא סירב לשלול פעולה צבאית והוסיף שאיש לא יילחם בצבא האמריקאי עבור גרינלנד — אמירה שנשמעה באירופה לא כאיום תיאורטי, אלא כתמרור אזהרה על אופן החשיבה.
דנמרק השיבה שאין כל צורך שארצות הברית תשתלט על גרינלנד כדי להגן על עצמה: לארצות הברית כבר יש בסיס צבאי על האי, והיא יכולה להרחיב נוכחות במסגרת הסכמים קיימים ובשיתוף פעולה עם דנמרק וגרינלנד. ביום שלישי הצטרפו מנהיגי צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, איטליה, פולין וספרד לעמדה הדנית בהצהרה משותפת שקראה לכיבוד שלמות טריטוריאלית ולשיתוף פעולה ביטחוני בארקטי, והדגישה כי רק דנים וגרינלנדים רשאים לקבוע את גורל הטריטוריה.
גרינלנד, שבה חיים כ־56 אלף תושבים, רובם מבני העם האינואיטי, מצאה את עצמה פעם נוספת במרכז משחק כוחות של מעצמות — למרות שמבחינת תושביה היא אינה “נכס” אלא בית. ממשלת גרינלנד האוטונומית הבהירה בשנים האחרונות — וביתר שאת לנוכח האמירות האחרונות — כי עתיד האי ייקבע בידי תושביו, לא בידי לחץ חיצוני. אלא שכאשר נשיא ארצות הברית מדבר על “צורך” אסטרטגי ומסרב לשלול כוח, השאלה כבר אינה רק מה גרינלנד רוצה — אלא עד כמה יוכלו דנמרק ואירופה להגן על העיקרון הבסיסי שאסור לאיים על ריבונות של בעלת ברית.
בעיני אירופים רבים, המשבר הזה אינו נקודתי. הוא מבחן: האם נאט״ו היא עדיין ברית של הגנה הדדית הנשענת על כללים — או מסגרת שבה החזק קובע והחלש מסתגל. אם עקרון שלמות הטריטוריה יישבר מבפנים, הם מזהירים, לא תהיה זו רק מכה לדנמרק או לגרינלנד. זו תהיה אות לסדר עולמי חדש — כזה שבו כוח מחליף חוק, ואמון מחליף פחד.
