סדק ראשון במפלגה הרפובליקנית: הסנאט מצביע נגד טראמפ ומנסה לבלום הסלמה צבאית בוונצואלה

בהצבעה יוצאת דופן שמסמנת סדק ראשון בתמיכה הרפובליקנית במדיניות החוץ התוקפנית של הנשיא דונלד טראמפ, אישר הסנאט האמריקאי ביום חמישי החלטה דו־מפלגתית שנועדה להגביל את יכולת הממשל לבצע פעולות צבאיות נוספות בוונצואלה ללא אישור מפורש של הקונגרס. ההחלטה עברה ברוב של 52 מול 47, לאחר שחמישה סנאטורים רפובליקנים הצטרפו לכלל הדמוקרטים והצביעו בעדה.

למרות שהמהלך נתפס בשלב זה כסמלי בעיקרו — שכן כדי להפוך לחוק מחייב הוא צפוי להיתקל במשוכות פוליטיות ואף ידרוש חתימת נשיא — עצם ההצבעה נחשבת לציון דרך: זו הפעם הראשונה במהלך כהונתו השנייה של טראמפ שבה אחד מבתי הקונגרס מצביע באופן ישיר לצמצם את מרחב הפעולה של הנשיא בתחום השימוש בכוח צבאי לצורכי מדיניות חוץ. בעיני תומכי ההחלטה, המסר ברור: גם אם הנשיא מנהל את הזירה הבינלאומית באמצעות מהלכים מהירים ומפתיעים, הסמכות להכריז מלחמה ולהרחיב מערכה אינה יכולה להתנתק מן הפיקוח הפרלמנטרי.

הדחיפה להצבעה נולדה על רקע הפשיטה האמריקאית שהובילה ללכידתו של שליט ונצואלה ניקולס מדורו והעברתו לארצות הברית, מהלך שהתקבל במחיאות כפיים אצל חלק מהמחוקקים — אך גם עורר חרדה עמוקה מפני “היגררות” למערכה מתמשכת במדינה זרה, בניגוד להבטחת־היסוד שטראמפ נוהג לשוב עליה: סיום “הסתבכויות זרות” והפחתת המעורבות הצבאית מעבר לים.

בין הרפובליקנים שתמכו בהחלטה נמנים הסנאטורים טוד יאנג מאינדיאנה וסוזן קולינס ממיין — שניים שבמקרים קודמים נטו להצביע אחרת בסוגיות דומות. השינוי בעמדתם נתפס כסימן מובהק לכך שחלק מהרפובליקנים, גם אם אינם מבקשים להתעמת חזיתית עם הנשיא, מתקשים לקבל מסלול של הרחבה צבאית ללא מסגרת חוקתית ברורה. יאנג הסביר בהצהרה כי “מסע ממושך בוונצואלה הכולל את הצבא האמריקאי — גם אם אינו מכוון לכך מלכתחילה — עלול להביא בדיוק לתוצאה ההפוכה מזו שהנשיא טראמפ טען שהוא מבקש: לסיים הסתבכויות זרות.”

 

ההצבעה נחשבת לציון דרך: זו הפעם הראשונה במהלך כהונתו השנייה של טראמפ שבה אחד מבתי הקונגרס מצביע באופן ישיר לצמצם את מרחב הפעולה של הנשיא בתחום השימוש בכוח צבאי לצורכי מדיניות חוץ. בעיני תומכי ההחלטה, המסר ברור: גם אם הנשיא מנהל את הזירה הבינלאומית באמצעות מהלכים מהירים ומפתיעים, הסמכות להכריז מלחמה ולהרחיב מערכה אינה יכולה להתנתק מן הפיקוח הפרלמנטרי.

 

גם הסנאטור רנד פול מקנטקי, מהקולות העקביים ביותר בקונגרס בנושא סמכויות מלחמה, הדגיש את המתח הבסיסי בין מוסר פוליטי לשאלה חוקתית. לדבריו, גם אם מדורו הוא “בחור רע”, “סוציאליסט ואוטוקרט”, השאלה המכרעת אינה רק מי ראוי לענישה, אלא “מי מחזיק בסמכות לקחת את המדינה למלחמה?”. פול סיפר כי בשיחות בין רפובליקנים, כולל בארוחת צהריים ביום רביעי, הוא שמע “אפס תמיכה” בנקיטת פעולה צבאית סביב סוגיית גרינלנד — רמז לכך שהדאגה בקרב מחוקקים אינה מסתכמת בוונצואלה בלבד, אלא נוגעת למה שנתפס כנטייה הולכת ומתרחבת של הנשיא להציב איום צבאי כאחד מכלי המדיניות הלגיטימיים.

מי שהוביל בפועל את המהלך הוא הסנאטור הדמוקרט טים קיין מווירג’יניה, שנחשב לאחד הלוחמים הוותיקים בקונגרס למען השבת סמכויות המלחמה לידי המחוקקים. “הגיע הזמן להוציא את זה מהסודיות ולהעמיד את הדברים באור,” אמר קיין, כשהוא מתייחס לאופן שבו פעולות צבאיות מתבצעות לעיתים כהחלטות של הרשות המבצעת בלבד, ורק לאחר מכן מקבלות “הסברים” בדיעבד. קיין הוסיף כי החלטות דומות צפויות להיות מוגשות גם ביחס לגרינלנד, וכן ביחס למוקדים נוספים שהוזכרו בשיח הפוליטי בתקופה האחרונה — בהם קובה, מקסיקו, קולומביה וניגריה. עצם הרשימה מלמדת על עומק החשש: לא אירוע בודד, אלא דפוס שעלול להתפתח למרחב פעולה צבאי רחב, כמעט ללא בלמים.

בצמרת הרפובליקנית ניסו מצד אחד להפגין נאמנות לנשיא, ומצד שני לצמצם נזק. חלק מהמנהיגים אמרו כי לא קיבלו התרעה מוקדמת על הפשיטה הלילית ללכידת מדורו ורעייתו סיליה פלורס, אך תמכו בטראמפ לאחר מעשה, במיוחד לאחר שקיבלו תדרוכים מסווגים מפורטים על המבצע. כאן בדיוק יושב אחד מצירי המחלוקת: האם תדרוך בדיעבד הוא פיקוח — או טקס שמטרתו להלבין מראש מציאות שכבר נקבעה?

טראמפ עצמו אותת שאין בכוונתו להאט. בראיון לעיתון “ניו יורק טיימס”, שפורסם ביום חמישי, אמר הנשיא כי “רק הזמן יאמר” כמה זמן יידרש פיקוח אמריקאי ישיר על ונצואלה. הוא לא נקב בלוח זמנים, אך הוסיף כי ההנהגה הנוכחית במדינה, שמנוהלת לדבריו בידי דלסי רודריגס מאז מעצרו של מדורו, משתפת פעולה — גם אם היא משמיעה הצהרות עוינות בפומבי. “הם נותנים לנו כל מה שאנחנו מרגישים שהכרחי,” אמר טראמפ, משפט שעבור מתנגדיו נשמע כמו תיאור של שלטון חסות, לא של מבצע נקודתי.

באותו ראיון חזר טראמפ גם לטראומה אמריקאית מוכרת — “אסון ג’ימי קרטר” — כשהוא מתייחס לניסיון הכושל באפריל 1980 לחלץ בני ערובה אמריקאים מאיראן, מבצע שנכשל בשל תקלות מכניות והתנגשות בין כלי טיס, שהובילה למותם של שמונה אנשי שירות. ההשוואה הזו לא מקרית: היא משדרת שהנשיא מודע לכך שמבצעים כאלה, גם כשהם נראים “מוצלחים”, עלולים להתגלגל לכישלון מהדהד, עם מחיר פוליטי ואנושי כבד. אלא שבניגוד למסקנה של זהירות, המסר שטראמפ משדר הוא של נחישות להמשיך — ולנהל סיכונים.

במקביל להתפתחויות בקונגרס, הממשל החל לשרטט שכבה נוספת של שליטה על ונצואלה — הפעם דרך אנרגיה. ביום רביעי ביקשה וושינגטון לבסס אחיזה על יצוא הנפט הוונצואלי: היא תפסה זוג מכליות הנמצאות תחת סנקציות, והכריזה על תוכניות להקל חלקית סנקציות מסוימות כדי לאפשר לארצות הברית פיקוח הדוק יותר על מכירת הנפט של ונצואלה ברחבי העולם. משרד האנרגיה האמריקאי הצהיר כי “הנפט היחיד שיועבר אל ונצואלה וממנה” יהיה דרך ערוצים מאושרים המתיישבים עם החוק האמריקאי ועם אינטרסי הביטחון הלאומי. אם המדיניות הזו תעמיק, היא עשויה להפוך את השליטה על מאגרי הנפט המוכחים הגדולים בעולם לכלי השפעה גלובלי על מחירי האנרגיה — והמשמעות הגאו־כלכלית של מהלך כזה עצומה.

באירופה, בינתיים, הולכת וגוברת החרדה לא רק מהספציפיקה של ונצואלה — אלא מהכיוון האסטרטגי הכולל של וושינגטון תחת טראמפ. נשיא צרפת עמנואל מקרון אמר בנאום בפני שגרירי צרפת כי ארצות הברית “מתרחקת בהדרגה מחלק מבעלות בריתה ומשחררת את עצמה מהכללים הבינלאומיים”. הוא תיאר מציאות של “אי־סדר גדול” ושל “חוק החזק”, שבה אנשים שואלים מדי יום אם גרינלנד תיכבש, אם קנדה תעמוד תחת איום להפוך ל“מדינה ה־51” של ארצות הברית, ואם טייוואן תותקף.

גם קאיה קאלאס, נציגת האיחוד האירופי לענייני חוץ ומדיניות ביטחון, אמרה שהמסרים לגבי גרינלנד “מדאיגים ביותר”, והדגישה כי החוק הבינלאומי ברור וכי היצמדות אליו היא הדבר היחיד שמגן על מדינות קטנות. ההקשר הזה חשוב: הסיפור בוונצואלה כבר אינו נתפס רק כפעולה נגד משטר בעייתי, אלא כחלק מתפיסה רחבה יותר שמערערת על הגבולות שבין כוח לבין חוק.

ההתנגשות סביב גרינלנד רק מחזקת את הרקע. דוברת הבית הלבן לוויט חזרה ואמרה כי “השימוש בצבא האמריקאי הוא תמיד אופציה”, גם אם שליחים מסוימים רמזו שפעולה צבאית לא תהיה נחוצה. בגרינלנד עצמה נשמעים קולות של עלבון ודאגה. אאג’ה כמניץ, אחת משתי הנציגות הגרינלנדיות בפרלמנט הדני, אמרה לסוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס כי “רבים חווים שהשיחות האלה מתנהלות מעל ראשיהם”, והזכירה את האמירה המקובלת באי: “שום דבר על גרינלנד — בלי גרינלנד”. היא הוסיפה כי גרינלנדים רבים רוצים יותר הגדרה עצמית, ואף עצמאות, אך גם מבקשים לחזק שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים — כל עוד הדבר מבוסס על כבוד הדדי והכרה בזכותם להגדרה עצמית.

גם תמיכה אירופית פומבית בריבונות גרינלנד הלכה והתגבשה. נשיא מועצת אירופה אמר כי “גרינלנד שייכת לאנשיה”, ומנהיגים מקנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, פולין, ספרד ובריטניה הצטרפו לראש ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן בהצהרות הגנה על ריבונות האי. במילים אחרות: אם טראמפ מבקש להפעיל לחץ על דנמרק, הוא עלול לגלות שהוא מתעמת לא רק עם קופנהגן, אלא עם קואליציה מערבית רחבה.

גם מוסקבה נכנסה לזירה, בעקבות תפיסת מכלית נפט בשם “מרינרה” הנושאת דגל רוסי. משרד החוץ הרוסי כינה את התפיסה “הפרה גסה” של עקרונות החוק הימי הבינלאומי, והזהיר מפני הסלמה שתחריף מתחים גאו־פוליטיים גם ביחסים הרוסיים־אמריקאיים. זו תזכורת נוספת לכך שמהלכים סביב ונצואלה עלולים להפוך במהירות מסיפור אזורי לשרשרת תגובות בינלאומית.

בסיכומו של דבר, הצבעת הסנאט — גם אם אינה מחייבת בשלב זה — מציבה תמרור ברור: יש גבול למה שחלק מהמחוקקים הרפובליקנים מוכנים לקבל בכל הקשור לשימוש בכוח צבאי ללא אישור הקונגרס. היא מציינת ניסיון להשיב את מערכת האיזונים והבלמים למרכז הבמה — לא כהצגה, אלא ככלי ממשי למניעת החלקה למלחמה. כעת השאלה אינה רק מה טראמפ רוצה לעשות בוונצואלה, אלא האם הנשיא יבחר להתייחס למסר הזה כאל בלם, או כאל עוד מכשול שצריך לעקוף. אם ההתנגדות תתרחב, ייתכן שזו תחילתו של עימות חוקתי־פוליטי עמוק סביב השאלה העתיקה ביותר בדמוקרטיה האמריקאית: מי מחליט על מלחמה.