גם כאן אין חסינות: שאלות על אזרחות והגירה מגיעות לפארקים הלאומיים

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

דובר משרד הפנים האמריקאי טען שהשאלה נועדה לדבר אחד בלבד: לקבוע אם המבקר מחויב באגרה גבוהה יותר המיועדת לתושבי חוץ. לפי ההודעה הרשמית, המדיניות המעודכנת הוכרזה בנובמבר, ונכנסה לתוקף ב־1 בינואר במסגרת קו “אמריקה תחילה” לגבי דמי הכניסה. “תושבי ארצות הברית ימשיכו ליהנות מתמחור משתלם, בעוד שתושבי חוץ ישלמו תעריף גבוה יותר כדי לסייע בתמיכה בטיפול ובתחזוקה של הפארקים האמריקאיים”, נמסר.

אלא שבשבועות האחרונים קשה לנתק את שינוי האגרות מהאווירה הרחבה יותר שמייצר הממשל סביב הגירה ותיירות. ההקשחה במדיניות, ההתבטאויות, והצעדים המעשיים — מפשיטות בערים גדולות ועד השעיות ויזות למדינות שונות, לרבות השעיות חדשות שעליהן דווח ברשתות החברתיות ביום רביעי — הופכים גם את אתרי הנופש המפורסמים ביותר לזירה טעונה. פארקים לאומיים, שאמורים להיות “החצר האחורית” של כולם, נשאבים אל לב הוויכוח הפוליטי: מי שייך, מי משלם, ומי עלול להרגיש לא רצוי.

זו אינה הפעם הראשונה שהממשל מציב את הפארקים במרכז מאבק ערכי. בשנה שעברה הונחו אתרים לאומיים והיסטוריים להסיר ניסוחים שהממשל עשוי לראות בהם שליליים, “לא פטריוטיים” או כאלה שמעידים על “אידיאולוגיה מפלגתית לא ראויה”. במקומם התבקשו הפארקים לקדם מסר הפוך כמעט לחלוטין: הדגשת “המורשת יוצאת הדופן” של האומה, התקדמותה לקראת “איחוד מושלם יותר”, ורקורד “ללא מתחרים” בקידום חירות, שגשוג ופריחה אנושית. אבל כעת, במקום טקסט על שלט — מדובר בשאלה ישירה לאדם שעומד מול חלון הקופה.

ועדיין, לא ברור כיצד בדיוק תיאכף המדיניות בשטח. גורמים רשמיים לא הבהירו אם אימות התושבות יישאר בתחום האגרות בלבד או יהפוך למנוף לבדיקות מעמד רחבות יותר. השאלה השנייה, אולי הדחופה יותר, היא פסיכולוגית: גם אם אין “אכיפה” — האם עצם הבקשה להציג מסמכים תגרום לאנשים מסוימים להימנע מראש?

קשה לנתק את שינוי האגרות מהאווירה הרחבה יותר שמייצר הממשל סביב הגירה ותיירות. ההקשחה במדיניות, ההתבטאויות, והצעדים המעשיים — מפשיטות בערים גדולות ועד השעיות ויזות למדינות שונות, לרבות השעיות חדשות שעליהן דווח ברשתות החברתיות ביום רביעי — הופכים גם את אתרי הנופש המפורסמים ביותר לזירה טעונה. פארקים לאומיים, שאמורים להיות “החצר האחורית” של כולם, נשאבים אל לב הוויכוח הפוליטי: מי שייך, מי משלם, ומי עלול להרגיש לא רצוי.

אווה ביטראן, מנהלת תחום זכויות מהגרים באיגוד האמריקאי לחירויות אזרח בדרום קליפורניה, אמרה כי מבחינתה זהו “פרויקט בדלני, מדיר וקסנופובי”, שמאותת לציבור: אינכם חלק מהמרחב האזרחי אם לא נולדתם כאן. טליה אינלנדר, סגנית מנהלת המרכז לחוק ולמדיניות הגירה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, הזהירה שהתמחור הגבוה לתושבי חוץ בשילוב אימות זהות נוסף עלול להרתיע קהילות מהגרים מלהגיע לפארקים, מתוך חשש שיתבקשו “להציג את המסמכים שלהם”. לדבריה, זה לא רק מנוגד לרוח המסבירת פנים של הפארקים, אלא גם מסוכן עקרונית: הוא עלול להרחיב את אכיפת ההגירה בדרכים שמכוונות לתושבי חוץ — כולל כאלה ששוהים במדינה כחוק — באמצעות בדיקות מעמד שמבצעים שומרי פארק שאינם מאומנים במורכבות חוקי ההגירה.

החשש הזה פוגש מציאות חברתית קיימת. בעשורים האחרונים נעשה מאמץ בקליפורניה לעודד יותר לטינים וקבוצות מיעוט נוספות לבקר בפארקים — הוקמו קבוצות טיול וקמפינג קהילתיות, הושקעו משאבים בהנגשה ובהסברה, ונעשו ניסיונות לשבור תבנית ארוכת שנים. סקרים רבים הצביעו על כך שהמבקרים בפארקים נוטים להיות לבנים באופן לא פרופורציונלי. בתוך הרקע הזה, דרישה להציג תעודה — גם אם היא “טכנית” — עלולה להיתפס כעוד מחסום, או לפחות כעוד סיבה לוותר.

לפי ההנחיות החדשות, בעת הצגת כרטיס — או בעת רכישה בכניסה — הצוות מתבקש לבקש תעודה מזהה ולקבוע את סטטוס התושבות לצורך התמחור. הנחיה פנימית של שירות הפארקים הלאומיים, שעליה דווח בעיתון “וושינגטון פוסט”, מנחה לשאול קבוצות מבקרים כמה אנשים בקבוצה אינם אזרחי ארצות הברית או תושביה. עם זאת, באותה הנחיה מצוין שאין צורך לבדוק תעודה של כל מבקר ומבקר בקבוצה.

דוברת משרד הפנים, אליזבת פיס, אמרה ששירות הפארקים הלאומיים ממילא דורש זה זמן שהצוות יוודא שהשם שעל הכרטיס הבין־סוכנויות או על האישור המבוסס על תשלום תואם לתעודה מזהה תקפה עם תמונה. כעת, כך לפי המדיניות המעודכנת, כל בעלי הכרטיסים הדיגיטליים חייבים להציג תעודה עם תמונה שתואמת לשם שמופיע על הכרטיס. בין התעודות המקובלות: דרכון אמריקאי, רישיון נהיגה שהונפק בידי מדינה או טריטוריה אמריקאית, תעודת זהות ממשלתית, או כרטיס תושבות קבע.

מי שאין בידיו תעודה שהונפקה בידי ממשלת ארצות הברית יתבקש לרכוש כרטיס שנתי לתושבי חוץ — יקר בהרבה. לפי הנתונים שנמסרו, הכרטיס השנתי (המכסה כניסה לאלפי אזורי נופש אך אינו כולל שירותים אחרים כמו קמפינג וחניה) יעלה 80 דולר לתושבי ארצות הברית ו־250 דולר לתושבי חוץ. כרטיס כניסה יומי לתושב חוץ יעלה 100 דולר נוספים מעבר לדמי הכניסה הרגילים, הנעים בין 20 ל־35 דולר, בהתאם לפארק.

ג’וליה ג’לאט, סגנית מנהלת תחום מדיניות ההגירה האמריקאית במכון למדיניות הגירה, אמרה שתהליך אימות זהות כזה עשוי להיות מסוכן לבעלי מעמד חסר תיעוד — אך גם הדגישה שהסיכון הזה ממילא קיים כיום במרחב הציבורי הרחב, משום שהממשל הגביר את אכיפת ההגירה ברחבי המדינה. לדבריה, ייתכן שסוכנים של רשות ההגירה והמכס (אייס) יהיו נוכחים בפארק לאומי ויחקרו מבקרים על מעמדם, אך היא אינה יודעת אם כך תבחר הרשות להקצות את משאביה. ג’לאט הוסיפה שאינה סבורה שצוות שירות הפארקים הלאומיים ישתף את נתוני התושבות או האזרחות של אדם עם אייס — אך עצם השאלה, מבחינת רבים, כבר משנה את תחושת הביטחון.

11 הפארקים שעליהם חלה המדיניות המייקרת לתושבי חוץ הם: אכדיה, ברייס קניון, אוורגליידס, גליישר, גרנד קניון, גרנד טיטון, הרי הרוקי, סקוויה וקינגס קניון, ילוסטון, יוסמיטי וציון.

גם בקרב ארגוני שימור שאינם מזוהים דווקא עם מאבקי הגירה, נשמעת הסתייגות. איגוד שימור הפארקים הלאומיים מסר שהוא תומך במאמצים להגדיל מימון לטובת הפארקים — אך אינו רוצה שהתשלומים יהפכו למחסום שמונע מאנשים לחוות את “המקומות האיקוניים ביותר של אמריקה”. נשיאת האיגוד, תרזה פיירנו, ציינה במכתב למשרד הפנים שגביית תשלום גבוה יותר ממבקרים בינלאומיים אינה חריגה בעולם, אך כל מדיניות כזו חייבת להיות מעוצבת בתבונה כדי שלא תיצור מחסומים חדשים — או אפילו תורים ארוכים יותר בכניסות.

מועדון סיירה, ארגון סביבתי ותיק, הזהיר אף הוא מפני עומסים: חובת בדיקה נוספת עלולה להאריך זמני המתנה. מנהל תוכנית הגנת הקרקעות בארגון, אתן מנואל, טען שמדובר בלא יותר מתרגיל פוליטי שמסיח את הדעת מהמאמצים המתמשכים של הממשל לשתק את סוכנויות הקרקעות הציבוריות באמצעות קיצוצים תקציביים ופיטורי עובדים — כדי לקדם, לטענתו, יעד של הפרטה רחבה ככל האפשר של קרקעות ציבוריות.

והנה עוד נקודה שמבליטה את המתח: כוח האדם עצמו. שירות הפארקים הלאומיים כבר מתמודד עם מחסור בעובדים, והדיווחים על צמצום חד בכוח האדם מאז תחילת השנה שעברה פירושם פחות גובי אגרות, פחות אנשי תפעול ופחות אנשי טכנולוגיה — דווקא כאשר המערכת מתבקשת לבצע סינון תמחורי חדש, לאכוף התאמה בין כרטיסים דיגיטליים לתעודות, להתמודד עם שאלות מהקהל, ולהתנהל תחת עין ציבורית בוחנת.

בסופו של דבר, השאלה הגדולה אינה רק כמה יעלה הכרטיס, אלא מה יעלה הביקור ברמה האזרחית: האם הפארקים הלאומיים יישארו מרחב שמציע לאנשים מכל רקע תחושת שייכות ונשימה — או שיהפכו, אפילו בהדרגה, לשער נוסף שבו צריך להוכיח מי אתה כדי להיכנס. כי בין אם מדובר “רק” באגרות, ובין אם לא — מהרגע שתעודה הופכת לחלק מהנוף, הנוף כבר לא נראה אותו דבר.