שלושה ימים בפלורידה: כך ניסתה הקהילה הישראלית־אמריקאית להגדיר מחדש כוח, זהות והשפעה בעולם עוין

באתר הנופש “דיפלומט ביץ’ ריזורט” שבהוליווד, פלורידה, הסתיימה הערב אחת ההתכנסויות המשמעותיות ביותר של העולם היהודי־אמריקאי בשנים האחרונות: פסגת ה־IAC העשירית - כנס הדגל של המועצה הישראלית־אמריקאית. אלפי משתתפים — ישראלים החיים בארצות הברית, מנהיגי קהילות יהודיות, אנשי עסקים, פילנתרופים, אנשי ביטחון, דיפלומטים, רופאים, סטודנטים ואנשי חינוך — מילאו את האולמות, המסדרונות והפאנלים. אך מי שחיפש השנה אווירה של חגיגה, מצא בעיקר דריכות.

הפסגה, שנמשכה שלושה ימים, שיקפה קהילה שנמצאת בעיצומו של חשבון נפש. מלחמת “חרבות ברזל”, הטראומה של 7 באוקטובר, גל אנטישמיות גובר בארצות הברית והקיטוב הפוליטי הפנימי — כל אלה הפכו את הכנס מאירוע זהותי־קהילתי למפגש אסטרטגי כמעט ביטחוני. שוב ושוב חזרו הדוברים על אותה תחושה: זהו רגע שבו יהדות אמריקה והקהילה הישראלית־אמריקאית חייבות להחליט אם הן ממשיכות להגיב — או מתחילות להוביל.

המועצה הישראלית־אמריקאית, שפועלת כבר קרוב לשני עשורים, שמה לה למטרה לחזק את זהותם של ישראלים החיים בארצות הברית, לבנות גשר בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית הרחבה, ולהעמיק את הקשר לישראל. פסגת ה־IAC היא נקודת השיא השנתית של פעילות זו, והשנה — יותר מתמיד — היא שימשה במה לעיצוב תודעה ולא רק להצגת יוזמות.

 

הפסגה, שנמשכה שלושה ימים, שיקפה קהילה שנמצאת בעיצומו של חשבון נפש. מלחמת “חרבות ברזל”, הטראומה של 7 באוקטובר, גל אנטישמיות גובר בארצות הברית והקיטוב הפוליטי הפנימי — כל אלה הפכו את הכנס מאירוע זהותי־קהילתי למפגש אסטרטגי כמעט ביטחוני. שוב ושוב חזרו הדוברים על אותה תחושה: זהו רגע שבו יהדות אמריקה והקהילה הישראלית־אמריקאית חייבות להחליט אם הן ממשיכות להגיב — או מתחילות להוביל.

 

על הבמה המרכזית ועל במות המשנה הופיעו דמויות מהשורה הראשונה של הזירה היהודית־אמריקאית והישראלית: הפילנתרופית ד”ר מרים אדלסון, איש העסקים והמדיה חיים סבן, מנכ”לית אורקל ספרה קץ, ההוגה והסופר פרופ’ מיכה גודמן, איש העסקים האמריקאי גרנט קרדון, המשקיע דובי פרנסס, היזמית יסמין לוקץ והדמות הציבורית קייטלין ג’נר. השילוב בין הון, רעיונות והשפעה תקשורתית יצר תחושה ברורה: זהו כנס של כוח — אך כוח שמרגיש מאוים.

את הטון של הפסגה קבע מנכ”ל המועצה, אילן קאר, שבנאום ובשיחות סגורות חזר שוב ושוב על האזהרה מפני תהליך שקט אך מסוכן. “אנחנו נדחקים מהמרכז לשוליים”, אמר, והסביר כי גם אם מחנות המחאה בקמפוסים נעלמו זמנית, האקלים העוין כלפי יהודים וישראלים לא נעלם. “סטודנטים יהודים מפחדים לבטא זהות. משפחות שוקלות היכן בטוח לגדל ילדים. זו לא בעיה תדמיתית — זו בעיה קיומית”.

לדבריו, התשובה אינה רק הסברה, אלא בניית כוח אזרחי מקומי: מעורבות במועצות בתי ספר, ברשויות מקומיות, בארגוני הורים ובמוקדי קבלת החלטות. “המאבק על העתיד היהודי לא מתרחש רק בוושינגטון — הוא מתרחש בעירייה, בכיתה ובקמפוס”, אמר.

הנושא שזכה לנוכחות הדומיננטית ביותר בפאנלים ובמסדרונות היה האנטישמיות — לא כאירועי קצה, אלא כתופעה שעוברת תהליך של נורמליזציה. בפאנל מרכזי שעסק באנטישמיות בעידן הדיגיטלי, דנו המשתתפים בדרכים שבהן רשתות חברתיות, אלגוריתמים ותנועות פוליטיות מקצינות יוצרות מציאות חדשה. “האיום משתנה מיום ליום”, אמר אחד הדוברים. “התגובה שלנו חייבת להיות חכמה, מתואמת וארוכת טווח”.

אבל הפסגה לא עסקה רק בזירה האמריקאית. איראן ריחפה מעל האירוע כולו, גם בפאנלים שלא הוגדרו כביטחוניים. בנאום פתיחה שמשך תשומת לב רבה, הופיע סטיב ויטקוף, שליח נשיא ארצות הברית למזרח התיכון. ויטקוף הציג גישה זהירה אך חדה: “אני מאמין שפתרון דיפלומטי עדיין אפשרי, אבל הוא חייב להיות מקיף — גרעין, טילים, מלאי אורניום וארגוני הפרוקסי. החלופה להסדרה דיפלומטית היא מציאות רעה בהרבה”.

בדבריו התייחס גם למצב הפנימי באיראן, וציין כי משטר שמתקשה לספק מים, חשמל ויציבות כלכלית לאזרחיו נמצא בלחץ. “אם איראן רוצה לחזור לקהילת העמים — יש דרך”, אמר. “אם לא — האחריות על ההשלכות ברורה”. כשנשאל על מתנגדי המשטר האיראני, הוסיף: “אלה אנשים אמיצים, והעולם צריך לשמוע אותם”.

גישה זהירה יותר הוצגה על ידי אלוף במילואים מייקל אריק קורילה, לשעבר מפקד פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית. קורילה הזהיר מפני תפיסה פשטנית של פתרון צבאי בלבד. “תקיפה צבאית, אם תתרחש, לא תספיק לבדה. זה חייב להיות מאמץ משולב — צבאי, מדיני, כלכלי ובינלאומי. השאלה אינה רק איך מפילים איום, אלא מה קם אחריו”.

אחד הרגעים החזקים והמטלטלים של הפסגה התרחש דווקא מחוץ לזירה הביטחונית. מסלול מיוחד שעסק ברפואה ובטראומה התמקד בהתמודדות הישראלית עם פצועים, חטופים ושבים. רופאים בכירים מצה”ל ומבתי החולים הגדולים בישראל דיברו על טיפול רפואי ונפשי בשבים ששוחררו, על אתיקה רפואית בזמן מלחמה ועל החוסן של מערכת הבריאות הישראלית תחת אש. העדויות, שנמסרו בקול שקט וללא דרמה מיותרת, הזכירו למשתתפים שהדיונים על זהות, פוליטיקה והשפעה נטועים בסיפור אנושי כואב מאוד.

ברקע כל אלה ציינה הפסגה גם שני ציוני דרך: הפסגה העשירית ו־18 שנות פעילות של המועצה הישראלית־אמריקאית. במסדרונות ניתן היה לחוש גם בתחרות שקטה על הנהגת המרחב היהודי־אמריקאי בשנים הקרובות: מי יכתיב את השיח? מי יוביל את המאבק? ומי יצליח לחבר בין יהדות אמריקה לישראל מבלי להעמיק את השסעים הפנימיים.

בסיום שלושת הימים לא פורסמה הצהרה רשמית, אך המסר היה ברור: הקהילה הישראלית־אמריקאית אינה מסתפקת עוד בשימור זהות או בזיקה רגשית לישראל. היא מבקשת להפוך לשחקן משפיע — פוליטית, אזרחית ותודעתית. השאלה שנותרה פתוחה היא האם הכוח הזה יידע לפעול כגשר — או שיהפוך לעוד מחנה במציאות מקוטבת ממילא.