מבחן הבייגל הגדול: מי מהסלבריטאים היהודים עבר את הטקס – ומי גרם לחילול קודש קולינרי

באיחור קל אך בהתלהבות לא מבוטלת לרגל “יום הבייגל הלאומי” האמריקאי, פרסם אתר התרבות היהודי־אמריקאי “היי אלמה” דירוג שנע על התפר הדק שבין בדיחה פנימית לחשבון נפש תרבותי: דירוג הזמנות הבייגל של סלבריטאים יהודים. מאחורי הטון המשועשע והלעיתים אכזרי מסתתרת אמת מוכרת לכל יהודי אמריקאי – הבייגל הוא לא סתם מאפה. הוא הצהרה. הוא זיכרון. והוא, לעיתים, שדה קרב.

במקום האחרון והמביש ביותר ניצב השחקן הבריטי ברט גולדשטיין, כוכב “טד לאסו”, שלא רק שהזמנתו לא עמדה בסטנדרט – היא כלל לא התקיימה. בראיון למגזין “אין סטייל” בספטמבר 2025, כשנשאל מהי הזמנת הבייגל המועדפת עליו, השיב בפשטות: “אני לא אוכל לחם”. עורכת הדירוג, אוולין פריק, לא הסתירה את האכזבה: “מזל שאתה יפה, ברט. אחרת זה בלתי נסלח”. בעיני הכותבים, סירוב מוחלט לבייגל אינו בחירה תזונתית – אלא בגידה תרבותית.

 

במקום הראשון, כמעט ללא עוררין, ניצב בני בלנקו. המוזיקאי הפך את הבייגל ליצירת אמנות: בייגל ביתי, גבינת שמנת בצל ירוק, לוקס בסגנון פסטרמי, ירקות, רוטב קפרים־לימון, בצל כבוש בסומאק ושמיר טרי. “זה אולי רמאות קלה”, הודתה פריק, “אבל אם כבר – אז ככה”.

 

מעליו בדירוג הופיע אדם ברודי, אך בגרסת העבר שלו. כנער שעבד בחנות בייגל בשנות ה־90, נהג להכין לעצמו בייגל שוקולד צ’יפס עם גבינת שמנת תות. “כן, זה טעים”, כתבה פריק, “אבל זו לא הנקודה. בייגל קינוח הוא שנדה”. ברודי עצמו הודה בראיון למגזין “דה סטייליסט” ב־2024 כי לא אכל את השילוב הזה מאז, והביע ספק אם היה עומד בו כיום.

מעצבת האופנה רבקה מינקוף מצאה את עצמה נמוך בדירוג בשל בחירה שנתפסת בעיני רבים ככמעט חילול הקודש: בייגל מקורפל, כלומר כזה שהוציאו ממנו את תוכו. “מעטפת חלולה של מה שפעם היה מאכל”, כפי שתיארה זאת פריק, שהבהירה כי בייגל אמור להיות מלא, דחוס ומנחם – לא פתרון דיאטטי.

הקומיקאית והשחקנית שרה שרמן, שמזמינה בייגל שטוח עם זרעי חמנייה וגבינת שמנת ללא חלב, זכתה ליחס אמביוולנטי. מצד אחד – רחמים. מצד שני – הבנה. “אני לא יכולה לאכול חרא שאני אוהבת יותר”, אמרה בראיון למדור “גרוב סטריט דיאט”, והוסיפה: “להיות יהודייה בשנות ה־30 זה עצוב”. פריק הודתה: זו בחירה קשה, אך אולי בלתי נמנעת ליהודייה אשכנזייה עם קיבה רגישה.

השחקן טימותי שאלמה קיבל ציון בינוני עם הזמנה בטוחה אך משעממת: בייקון, ביצה וגבינה על בייגל “הכול”. “טוב, אבל בסיסי”, נכתב. “תעז לחלום”.

בהמשך הדירוג חל שיפור. קלואי פיינמן מ”סאטרדיי נייט לייב” תיקנה טעות פומבית כשהבהירה כי הזמנת הלוקס שלה כוללת גם גבינת שמנת, ובית הבייגל “אפולו בייגלס”. השף והכותב ג’ייק כהן זכה להערכה על גישה גמישה ועל סלידה משכבות גבינת שמנת מוגזמות, אך איבד נקודות בשל אהבתו לטונה על בייגל קינמון־צימוקים – שילוב שמעורר מחלוקת עזה.

אדם ברודי הבוגר, בגרסת ההווה שלו, כבר מתנהל אחרת: גבינת שמנת או סלמון מעושן עם כל התוספות הקלאסיות. “עכשיו אנחנו מדברים”, נכתב בהקלה.

בצמרת נמצא שילוב של מקוריות ומקצוענות. שרה ג’סיקה פרקר בחרה בבייגל צרוב מחנות “בייגל באפט”, עם חמאת קריגולד, חרדל גריי פופון וארבע פרוסות סלמי מבית בואר’ז הד. “זה לא כשר”, הודתה פריק, “אבל זה יפה”. השחקן והקומיקאי אדם פאלי הגיע למקום השני עם הזמנה מדויקת: בייגל שומשום, לא צרוב, גבינת שמנת בצל ירוק, לוקס בטן ובצל אדום – בחירה של מי שיודע בדיוק מה הוא עושה.

ובמקום הראשון, כמעט ללא עוררין, ניצב בני בלנקו. המוזיקאי הפך את הבייגל ליצירת אמנות: בייגל ביתי, גבינת שמנת בצל ירוק, לוקס בסגנון פסטרמי, ירקות, רוטב קפרים־לימון, בצל כבוש בסומאק ושמיר טרי. “זה אולי רמאות קלה”, הודתה פריק, “אבל אם כבר – אז ככה”.

הדירוג מזכיר גם את סינתיה ניקסון, שבחרה בבייגל קינמון־צימוקים עם לוקס וקפרים – שילוב שפריק הגדירה כ”פשע שעדיין לא התאוששנו ממנו”.

מאחורי ההומור מסתתר סיפור תרבותי עמוק. הבייגל, שמקורו בקהילות יהודיות במזרח אירופה, הפך בארצות הברית לסמל זהות יהודית־אמריקאית. הוא זיכרון של הגירה, של חנויות שכונתיות, של ארוחות בראנץ’ משפחתיות. הדרך שבה אדם מזמין בייגל מספרת סיפור על המקום שבו גדל, על היחס שלו למסורת, ועל המתח המתמיד בין שימור לחידוש.

ולכן, גם כשצוחקים על בייגל מקורפל או מזדעזעים מקינמון־צימוקים עם לוקס, מדובר למעשה בחגיגה. חגיגה של תרבות חיה, מתווכחת, מלאה באהבה – ובמעט גבינת שמנת, אבל לא יותר מדי.