הקונצנזוס נשבר: בארה״ב עולה קריאה לצמצם את הסיוע הצבאי לישראל

השיח האמריקאי סביב הסיוע הצבאי לישראל, שבעשורים האחרונים נתפס כקונצנזוס כמעט מובן מאליו בוושינגטון, מתחיל להיסדק. ברקע שינויי עמדות בקרב צעירים, עייפות מתקציבי חוץ ועליית מסרים של „אמריקה קודם”, יותר פוליטיקאים — גם מתוך המפלגה הרפובליקנית — נשמעים מהססים לגבי המשך התמיכה הכספית בישראל, אף שבירושלים מדגישים כי המדינה מתמודדת עם איומים ביטחוניים מתמשכים.

המקרה האחרון שמעורר תשומת לב התרחש בפלורידה, כאשר קטלינה לאוף, מועמדת רפובליקנית למחוז הקונגרס ה־19, התראיינה לתוכניתו של חבר הקונגרס לשעבר מאט גייץ ברשת „וואן אמריקה ניוז”. במהלך הריאיון הדגישה לאוף כי „צריך לשים אמריקאים במקום הראשון”, וכי סדר העדיפויות צריך להיות הורדת יוקר המחיה בארצות הברית — ולא שליחת כסף למימון הצבא הישראלי.

 

ברקע שינויי עמדות בקרב צעירים, עייפות מתקציבי חוץ ועליית מסרים של „אמריקה קודם”, יותר פוליטיקאים — גם מתוך המפלגה הרפובליקנית — נשמעים מהססים לגבי המשך התמיכה הכספית בישראל, אף שבירושלים מדגישים כי המדינה מתמודדת עם איומים ביטחוניים מתמשכים

 

כשנשאלה באופן ישיר אם יש להמשיך ולהעביר סיוע לישראל, לאוף לא אמרה במפורש שהיא תומכת בהפסקת המימון, אך תשובתה נראתה לרבים כהתרחקות בולטת מהקו הרפובליקני המסורתי. „בסופו של דבר אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מורידים עלויות לאמריקאים”, אמרה. „הנגישות הכלכלית היא נושא ענק. אני רוצה להגיע לקונגרס ולראות בדיוק לאן כל הכסף שלנו הולך — הכסף שהרווחנו בעמל כמשלמי מסים — מה האינטרסים שלנו, ולוודא שהאמריקאים מטופלים קודם כול”.

לאוף מתמודדת במחוז שמיוצג כיום בידי חבר הקונגרס ביירון דונלדס, שנחשב לתומך עקבי של ישראל, וכעת מוביל גם במרוץ הפריימריז הרפובליקני למשרת מושל פלורידה לקראת 2026. דונלדס נשאל על הסנטימנט הגובר שלפיו ארצות הברית צריכה להפסיק או לצמצם את המימון לישראל, והשיב בנחרצות: „ישראל היא בעלת הברית שלנו במזרח התיכון. היא תישאר בעלת הברית שלנו במזרח התיכון. זה לא נתון למשא ומתן”.

עם זאת, דונלדס לא הסתפק בהצהרת תמיכה. הוא הקדיש חלק משמעותי מדבריו לאזהרה מפני עלייה באנטישמיות בארצות הברית, וקשר בין רטוריקה אנטי־ישראלית לבין סכנה מוחשית ליהודים. „רמת האנטישמיות הזו — השנאה הזו כלפי יהודים וכלפי ישראל — יצאה משליטה. זה מטורף”, אמר. „הרטוריקה סביב שנאת ישראל ושנאת העם היהודי חייבת להיפסק, כי יש לה השלכות בעולם האמיתי. יש אנשים משוגעים שייקחו את זה צעד קדימה”.

דבריו של דונלדס משקפים גם את החשש הגובר בקרב מנהיגים יהודיים בארצות הברית: שדיון מדיני לגיטימי סביב מדיניות חוץ הופך לעיתים קרובות לדמוניזציה גורפת של ישראל, ומחליק בקלות לעבר מסרים אנטישמיים — במיוחד ברשתות החברתיות ובשיח קמפוסי.

מנגד, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ממשיך להציג את עצמו כתומך הבולט ביותר של ישראל, ומתחייב כי הסיוע יימשך. טראמפ מזכיר תדיר את מהלכיו מתקופת כהונתו הראשונה: העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן וקידום הסכמי אברהם, שהביאו לנורמליזציה בין ישראל למספר מדינות ערביות. לדבריו, אלה הוכחות לכך שממשלו רואה בישראל עוגן אסטרטגי חיוני במזרח התיכון.

ברקע הוויכוח עומדות גם העובדות התקציביות. לפי „המועצה ליחסי חוץ”, עיקר הסיוע האמריקאי לישראל מאז אמצע המאה ה־20 הוא סיוע ביטחוני. במסגרת מזכר הבנות שנחתם בין המדינות, ארצות הברית מעניקה לישראל כ־3.8 מיליארד דולר בשנה בסיוע צבאי — מה שהופך את ישראל לאחת ממקבלות הסיוע הביטחוני הגדולות ביותר של ארצות הברית. הסיוע מיועד בעיקר לרכש מערכות אמריקאיות מתקדמות, ובהן מטוסי קרב, אמצעי מודיעין וטכנולוגיות הגנה אווירית, כולל מערכות הקשורות ל„כיפת ברזל”.

 

ברקע הוויכוח עומדות גם העובדות התקציביות. לפי „המועצה ליחסי חוץ”, עיקר הסיוע האמריקאי לישראל מאז אמצע המאה ה־20 הוא סיוע ביטחוני. במסגרת מזכר הבנות שנחתם בין המדינות, ארצות הברית מעניקה לישראל כ־3.8 מיליארד דולר בשנה בסיוע צבאי — מה שהופך את ישראל לאחת ממקבלות הסיוע הביטחוני הגדולות ביותר של ארצות הברית. הסיוע מיועד בעיקר לרכש מערכות אמריקאיות מתקדמות, ובהן מטוסי קרב, אמצעי מודיעין וטכנולוגיות הגנה אווירית, כולל מערכות הקשורות ל„כיפת ברזל”.

 

תומכי הסיוע טוענים שמדובר בהשקעה אסטרטגית בבעלת ברית דמוקרטית באזור נפיץ, שמספקת לארצות הברית יתרונות ביטחוניים ומודיעיניים, לצד השפעה אזורית. מבקרי הסיוע, לעומת זאת, מציגים את הסכומים כהוצאה חיצונית שנויה במחלוקת בתקופה של יוקר מחיה, משבר גבולות, וחובות עתק פדרליים — ובפרט כשחלקם תופסים את התמיכה בישראל כבלתי מותנית.

השינוי המסתמן אינו מתרחש בחלל ריק. בקרב אמריקאים צעירים גוברת בשנים האחרונות ספקנות כלפי קווי מדיניות החוץ המסורתיים, כולל ביחס לישראל. גורמים שונים תורמים לכך: צריכת חדשות דרך רשתות חברתיות, מסרים פוליטיים מקוטבים, שינויים דמוגרפיים ורגישות גבוהה יותר לסוגיות הומניטריות ולסכסוך הישראלי־פלסטיני. במקביל, שאלות תקציביות פנימיות — מחירי דיור, בריאות, חינוך ועלויות מחיה — דוחפות פוליטיקאים להציג „בדיקה מחדש” של הוצאות חוץ כעמדה פופולרית.

עבור המפלגה הרפובליקנית, מדובר בסימן שאלה אסטרטגי. מצד אחד עומד הממסד הרפובליקני הוותיק, שרואה בתמיכה בישראל ערך ליבה ואינטרס אמריקאי. מצד שני מתחזקת קבוצה רפובליקנית חדשה, לעיתים צעירה יותר, שמרחיבה את מושג „אמריקה קודם” גם לשאלת הסיוע לבעלות ברית, ומבקשת להגדיר מחדש את גבולות המעורבות הבינלאומית של ארצות הברית.

התוצאה היא מציאות פוליטית פחות יציבה עבור ישראל, ששנים הסתמכה על תמיכה רחבה משתי המפלגות. גם אם טראמפ ומנהיגים רפובליקנים בכירים ממשיכים לתמוך בישראל, עצם הופעתם של קולות מהססים — ובמיוחד במעוזים רפובליקניים — מאותתת על שינוי עומק אפשרי.

השאלה הגדולה היא אם מדובר ברחש זמני של קמפיין, או בתחילתה של מגמה ארוכת טווח. עבור ישראל, שנשענת על הסיוע ועל הגיבוי המדיני האמריקאי כמרכיב מרכזי בביטחונה הלאומי, מדובר באתגר אסטרטגי: לשמר תמיכה דו־מפלגתית בתוך ארצות הברית, דווקא בתקופה שבה המערכת הפוליטית האמריקאית נעשית מקוטבת יותר — וגם יחסי החוץ הופכים חלק ממאבק פנימי על זהות, סדרי עדיפויות ותקציב.