האדרת השנאה: אמריקה מתאהבת בפושעים אנטישמים ומוחאת כפיים לשריפת בתי כנסת

כשסטיבן (ספנסר) פיטמן, בן 19, הצית את בית הכנסת ההיסטורי בעיר ג’קסון שבמדינת מיסיסיפי, הוא לא ניסה לברוח מהזירה. הוא לא הסתיר את זהותו, לא התנצל, ולא הפגין חרטה. אבל דבר אחד הוא בוודאי לא ציפה לו: שבתוך שעות הוא יהפוך לגיבור תרבותי. לא לדמות שולית בשולי הרשת, אלא למושא הערצה של ממש — עם אלפי תגובות נלהבות, אימוג’ים של אש, וקמפיינים לגיוס כספים להגנתו המשפטית.

התמונות מבית החולים, שבהן נראה פיטמן עם ידיים חבושות לאחר שנכווה במהלך ההצתה, לא עוררו זעזוע. להפך. הן הפכו לחומר גלם לארוטיזציה של אלימות. צעיר שרירי, מבט חודר, גוף מטופח — והצתת בית כנסת ברקע. “אם אלוהים אוהב מישהו, זה אותו”, נכתב באחת התגובות. אחרים ביקשו “טיפים לאימונים”, “תפריט תזונה”, או קישור לאתר הכושר שהפעיל. תמונות ספרי הקודש החרוכים, הקירות המפויחים והקהילה היהודית ההמומה — נבלעו ברעש.

 

מנקודת מבט יהודית־ישראלית, זו תופעה מסוכנת במיוחד. לא משום שמדובר בצעיר אחד, אלא משום שהתרבות שמחבקת אותו מנרמלת אלימות אנטישמית. כשהצתת בית כנסת הופכת ל”אקט גברי”, כשהעבריין זוכה לאלפי מעריצים, וכשקוד קופון לדיאטה מעניין יותר מספר תורה שרוף — מדובר בשבר מוסרי עמוק.

 

עד לא מזמן, פיטמן גילם את דמות “הנער האמריקאי המושלם”: תלמיד מצטיין באקדמיה קתולית, שחקן בייסבול, בן למשפחה מבוססת. הוריו, רופאים במקצועם, ניסו בשלב מסוים להפנות אותו לאבחון פסיכיאטרי. הם נעלו את דלת חדר השינה בלילה מחשש שיפגע בהם. הוא הפחיד חיות מחמד. חברים דיווחו למשטרה לאחר שאמר בקול רם שהוא שוקל להצית בית כנסת. כל הסימנים היו שם — אבל התרבות שסביבו בחרה להתעלם.

עולמו של פיטמן התנהל בשלושה מרחבים דיגיטליים. הראשון: רשתות חברתיות שבהן תיעד פולחן עצמי — נהיגה במכונית יוקרה, הזרקת סטרואידים, בליעת ביצים חיות, וצילום אובססיבי של קוביות הבטן. השני: אתר בשם “מטרה אחת”, ששילב פסוקים מקראיים עם תוכניות כושר ודיאטות, תחת הסיסמה “הגוף הוא מקדש”. השלישי: עולם אידיאולוגי קיצוני, ששאב השראה מזרמים נוצריים גזעניים הרואים ביהודים אויב רוחני ואף צאצאי השטן. לא אידיאל מופשט — אלא תיאולוגיה אנטישמית מפורשת.

שלושה ימים לאחר ההצתה, כשהובא לדיון ראשון בבית המשפט, פיטמן תמצת את המעשה במשפט אחד: “סוף סוף חבטתי בהם”. השפה לא הייתה מקרית. זו שפת ספורט. אלימות כמשחק. פשע כנקודה בלוח תוצאות. בית כנסת — יעד. המרה של שנאה דתית למטפורה גברית תחרותית.

כאן בדיוק נולדת ההאדרה. בפורומים של תנועת “האחים התאולוגיים” — תת־תרבות המשלבת נצרות פונדמנטליסטית, פולחן גוף, אנטי־פמיניזם ותיאוריות קונספירציה — פיטמן הוצג כמודל לחיקוי. צעיר ש”סירב להיות כבשה”, “בחר להוביל”, “פעל”. העובדה שבית הכנסת היה ריק בעת ההצתה הוצגה כהוכחה ל”השגחה אלוהית”, לא כנס.

זו אינה הפעם הראשונה. אמריקה כבר ראתה כיצד לואיג’י מנג’יוני, שרצח מנכ”ל של חברת ביטוח בריאות, הפך לאובייקט של הערצה ברשת. גם שם — גוף, מראה, נרטיב של כוח. אבל במקרה של פיטמן, האידיאולוגיה כמעט מיותרת. לא מחאה, לא ביקורת מערכתית — אלא אסתטיקה טהורה. הפשע עצמו הופך לאביזר.

מנקודת מבט יהודית־ישראלית, זו תופעה מסוכנת במיוחד. לא משום שמדובר בצעיר אחד, אלא משום שהתרבות שמחבקת אותו מנרמלת אלימות אנטישמית. כשהצתת בית כנסת הופכת ל”אקט גברי”, כשהעבריין זוכה לאלפי מעריצים, וכשקוד קופון לדיאטה מעניין יותר מספר תורה שרוף — מדובר בשבר מוסרי עמוק.

האנטישמיות כאן אינה מצטיירת עוד ככיעור ישן עם צלבי קרס ומגפיים. היא מגיעה עטופה היטב: גוף חטוב, פסוקים, ביטחון עצמי, מצלמה טובה. זו שנאה שעברה מיתוג מחדש. והמיתוג עובד.

העובדה שאיש לא נפגע פיזית היא נס, לא הישג. פיטמן לא בדק אם יש אנשים בפנים. הוא הגיע עם בנזין וגרזן. בעיני מעריציו, זה לא רלוונטי. מה שקובע הוא המחווה, לא התוצאה. עצם המעשה.

הבעיה איננה רק פיטמן. הבעיה היא תרבות שמוחאת כפיים. תרבות שמחליפה ערכים באסתטיקה, מוסר בשריר, אחריות בגבריות רעילה. תרבות שמלמדת צעירים שהדרך לתשומת לב, לכוח ולהכרה עוברת דרך אלימות — כל עוד היא מצטלמת טוב.

עבור הקהילות היהודיות, בארצות הברית ובישראל, זו אינה אנקדוטה. זו נורת אזהרה בוהקת. כשפושעים אנטישמים הופכים לגיבורים, כשהאלימות זוכה לחיבוק ציבורי, וכשהשנאה לובשת פנים צעירות ומושכות — הסכנה אינה עתידית. היא כבר כאן.

כי כשהאינטרנט מגיב באהבה למי שאומר “סוף סוף חבטתי בהם” על הצתת בית כנסת, המסר ברור: האנטישמיות לא נעלמה. היא פשוט למדה להצטלם טוב יותר.