?פיקסלים מול שנאה: האם משחק מחשב יכול להגן על סטודנטים יהודים בקמפוסים

בעידן שבו אנטישמיות במרחבי המשחקים המקוונים הולכת ומקצינה, ובמקביל קמפוסים בארצות הברית הופכים לזירות טעונות סביב יהדות, זהות וגבולות חופש הביטוי, חוקרת יהודייה אחת מבקשת לנסות נתיב לא שגרתי: משחק מחשב שלא ישמש פלטפורמה לשנאה — אלא חומת מגן מפניה.

ג’וליה סבסטיאן, דוקטורנטית לפסיכולוגיה תקשורתית באוניברסיטת קורנל, מפתחת משחק מחשב בשם “סטראיינג’לנד”, המתמקד בחוויית החיים של סטודנטים יהודים במוסד אקדמי המשתייך לליגת הקיסוס. המשחק, שזכה למענק מקרן מיימונידס — קרן חינוכית ללא מטרות רווח — אינו מיועד רק לשחקנים, אלא נועד לשמש גם כלי חינוכי למחנכים, אנשי מנהל ומקבלי החלטות במערכת ההשכלה הגבוהה, המבקשים להבין לעומק את האנטישמיות בקמפוסים.

“מה שאני רוצה ששחקנים יחוו,” מסבירה סבסטיאן, “הוא רצף הבחירות, הוויתורים והפשרות שסטודנט יהודי נדרש לעשות במוסד אקדמי תובעני.” מעבר לכך, היא מקווה שהמשחק יהפוך למעין מדריך חווייתי לחיי סטודנטים יהודים — לא רק עבור יהודים, אלא גם עבור מי שאינם מכירים את המורכבות הזו מבפנים.

 

“מה שאני רוצה ששחקנים יחוו,” מסבירה סבסטיאן, “הוא רצף הבחירות, הוויתורים והפשרות שסטודנט יהודי נדרש לעשות במוסד אקדמי תובעני.” מעבר לכך, היא מקווה שהמשחק יהפוך למעין מדריך חווייתי לחיי סטודנטים יהודים — לא רק עבור יהודים, אלא גם עבור מי שאינם מכירים את המורכבות הזו מבפנים.

 

סבסטיאן גדלה בפרבר יהודי־דתי בטורונטו, בקהילה אורתודוקסית מודרנית. היא התחנכה בבתי ספר יהודיים, דוברת עברית, אך מעידה שמעולם לא חשה חיבור עמוק לתפילה. כבר בגיל צעיר החלה לראות ביהדותה מסגרת אינטלקטואלית ותרבותית יותר מאשר דתית.

לאחר שסיימה תואר ראשון באוניברסיטת יורק בטורונטו, המשיכה ללימודי תואר שני בלמידה, עיצוב וטכנולוגיה באוניברסיטת הרווארד, אותם השלימה בשנת 2022. משם המשיכה ללימודי דוקטורט בקורנל, שם גיבשה את הרעיון ל“סטראיינג’לנד”.

המשחק נשען באופן רופף על חוויותיה האישיות באקדמיה, אך מבוסס גם על עדויות של עשרות סטודנטים יהודים — לתואר ראשון, לתארים מתקדמים ובוגרים — שנאספו באמצעות סקרים וראיונות. השחקנים ייכנסו לנעליו של סטודנט יהודי צעיר שעוזב את ביתו ומתחיל לימודים מתקדמים באוניברסיטה יוקרתית בשנות העשור הקודם, ויוצגו בפני סדרת תרחישים המאורגנים סביב דילמות חוזרות.

אלה אינן דרמות גדולות, אלא חיכוכים יומיומיים: התנגשות בין חגים יהודיים ללוח השנה האקדמי; השאלה אם להישאר במעבדה בערב שבת או לעזוב לארוחה קהילתית; ההתלבטות כיצד להגיב להערה לא הולמת בסביבה חברתית; או האם לענוד שרשרת מגן דוד בפומבי. חלק מהמצבים כוללים, לדבריה, “גרעין של אנטישמיות” — לא בהכרח גלויה, אלא מרומזת ושוחקת.

למשחק אין ניצחון או הפסד. במקום זאת, הוא מבקש להמחיש את חוסר האפשרות לספק בו־זמנית את דרישותיהם של “שני העולמות”. “זה לב המשחקיות,” אומרת סבסטיאן — חוויה מתמשכת של איזון בלתי אפשרי.

היעדרם הבולט ביותר של ציונות וישראל מהמשחק אינו מקרי. אלו הנושאים שמאז השנים האחרונות הפכו את חיי הסטודנטים היהודים בקמפוסים לשדה מוקשים פוליטי — אך סבסטיאן בחרה להותיר אותם מחוץ למסגרת. “אני לא מנסה להסביר את מה שקורה עכשיו,” היא מבהירה. “אני מנסה ללמד אנשים מהי אנטישמיות.”

לדבריה, שילוב נושאים נפיצים היה פוגע במטרה הזו. “עבור חלק מהשחקנים, זה עשוי להיות המפגש הראשון שלהם עם אנטישמיות כמושג מובחן,” היא אומרת. “הדרך הטובה ביותר לעורר מודעות היא דרך דוגמאות ברורות, אוניברסליות ונצחיות.”

גם הטון של המשחק נבנה בהתאם. סבסטיאן אינה מעוניינת בזעזועים או בפרובוקציות. “אני לא רוצה שדמויות יצעקו אמירות מחרידות,” היא מסבירה. “אני לא רוצה להכות את השחקן רגשית. אני רוצה לחקור רעיונות בצורה בטוחה, אך עדיין עמוקה, נוגעת ומשמעותית.”

האסתטיקה משלימה את הבחירה הזו: סגנון רטרו, גרפיקה מפוקסלת ולו־פיי, בהשראת משחקי קונסולות מהילדות, כמו גיים בוי. בעיניה, העיצוב הזה מייצר תחושת נינוחות וביטחון, המאפשרת עיסוק רגשי מבלי להרתיע.

בסופו של דבר, “סטראיינג’לנד” נועד להיות גם מפלט מהלחץ של חיי הקמפוס — וגם מראה עדינה המוצבת מול שחקנים לא־יהודים, ומזמינה אותם להבין את המורכבות של החוויה הסטודנטיאלית היהודית.

האם ניתן לעשות זאת מבלי לגעת בציונות? זו שאלה פתוחה. האנטישמיות שסבסטיאן מתמקדת בה מזכירה לעיתים את זו הקלאסית, האמריקאית הישנה, המוכרת מספרות המאה ה־20. אך היא בטוחה שהמשחק יצליח לגעת גם בהווה. “אני רוצה שזה ידבר לסטודנטים יהודים — עכשיו ובעבר,” היא אומרת. “זה הייעוד של המשחק הזה עבורי.”