האמריקאית החדשה

סיגל בירנס היא דמות מוכרת היטב בקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. האישה הססגונית והאהובה, ידועה גם בכינויה סיגל סטייל, היא מנטורית מצליחה ואמא מסורה- וגם נכס גדול לקהילה המקומית. היא נשואה לדיוויד, עורך דין מצליח בתעשיית המוזיקה של אל איי והשניים הפכו לפאוור קאפל שמחובר לסלבריטאים הוליוודים. כל זה לא ממש משנה לה. ביום יום היא משקיעה את מירב מרצה בעבודה עם הקהילה הישראלית והיהודית, פעילה בארגונים מלכ״רים רבים ויוזמות חברתיות ומקפידה לקדם העצמה נשית. לאחרונה אפילו פתחה סדנאות יוגה בביתה, דרכם היא עוזרת לנשים להתחבר לגוף ולנשמה ולהתמודד עם לחצים נפשיים; בין המשתתפות גם קבוצת אמהות של בנות שמשרתות כחיילות בודדות בצה״ל.
בחודשים האחרונים סיגל מצאה עצמה באור הזרקורים המקומי בעקבות השתתפותה בתוכנית הריאליטי המצליחה ""האמריקאים״ בערוץ 13, סדרה שמציגה את חיי הזוהר של הישראלים שהיגרו ללוס אנג’לס: ההצלחה, הכסף וסגנון החיים הראוותני. הסדרה זוכה להצלחה רבה, אך גם לביקורת מהקהילה הישראלית המקומית וגם מסיגל עצמה- על הייצוג המעט רדוד ושטחי בו היא וחלק מהמשתתפים הוצגו- המשך יבוא.

סיגל בירנס 

נפגשתי עם סיגל לראיון אישי בביתה היפהפה ב-Cheviot Hills, מטבח גדול בסגנון איטלקי, אמנות על הקירות ותמונות שמספרות את ההיסטוריה ההוליוודית וגיבוריה. ישבנו בחצר רחבת הידיים לצד הבריכה הגדולה, ושם מצאתי קודם כל אישה, רעיה ואמא ישראלית עם נשמה גדולה, שלא מתרגשת מכל הזוהר הזה. היא הכינה לי מרק תימני אותנטי שמספר את סיפור הרקע של הבית בו גדלה. סיפור חייה מזכיר סינדרלה מודרנית – הילדה שבאה מבית צנוע, במושב קטן ליד חדרה ועברה לבדה לארצות הברית, התאהבה בנסיך שלה ויצרה לעצמה חיים פוטוגניים וקסומים, וכן, גם נוחים. אבל במבט מקרוב ניתן להבחין עד כמה חשוב לה לשמור קודם כל על ערכי המשפחה עליהם גדלה בישראל.

סיגל נולדה וגדלה במושב בית אליעזר ליד חדרה. אחות אמצעית במשפחה מרובת ילדים (חמש בנות ושני בנים), הורים שעבדו קשה כדי לפרנס וסבא וסבתא שמנסים לסייע. ״לסבתא שלי היה פרדס של פירות הדר ואנחנו כילדים היינו יוצאים לעזור לה בקטיף כדי לתרום לכלכלת הבית.״ היא  למדה בתיכון דתי, וגדלה על ערכים משפחתיים חזקים: אבא ממוצא תימני ואמא ממוצא מרוקאי השרישו בה את אהבת הארץ, יהדות והחשיבות של כלכלת הבית: סבתה לימדה אותה בישול תימני, תזונה נכונה וסוד תבלינים טבעיים. סבה, שהיה רב, פתח בפניה את עולם התנ"ך: "סבא שלי גילה לי את האהבה לתנ"ך, לא בכפייה אלא מתוך עניין. עד היום אני מצטטת משפטים מהתנ"ך בכל הזדמנות, זה חלק ממי שאני.״
היא גאה במוצאה התימני והמרוקאי, אך סיפרה לי שהפעם הראשונה בה הרגישה סוג של גזענות או זרות לא היה בארצות הברית אלא דווקא בצבא בישראל. היא נבחרה לשרת ביחידה שב״כ בטול כרם, בעיקר בזכות הערבית השוטפת אותה רכשה בבית הוריה, והשתמשה בה ביום יום כדי לתקשר עם האוכלוסייה הערבית המקומית כשעבדה ליד רמלה, שכם וג'נין.
לקראת תום שירותה הצבאי, סיגל תכננה ללמוד רפואת שיניים, וכדי לחסוך ללימודים כמה חודשים לפני שחרורה ביקשה ממפקדה אישור לעבוד אחר הצהרים. ״הייתי יוצאת בארבע מהבסיס והולכת ישר למסעדת ״פאפא״ בנתניה. אני זוכרת שהייתי מחביאה את הנשק מתחת לבר ומתחילה את המשמרת כמלצרית. זו הייתה מסעדה פופולרית ומצליחה והגיעו אנשים מכל הארץ."
באחת המשמרות במסעדה פגשה את רובין, תיירת יהודיה מוושינגטון די סי. אחיה שטייל עמה ״נטש״ אותה כדי לצאת לבלות עם בחורות ישראליות מקומיות, אז סיגל אימצה את רובין למספר ימים והראתה לה את חיי הלילה של תל אביב והמרכז. רובין מצידה הייתה כל כך אסירת תודה על החוויה המדהימה, ומספר חודשים לאחר כדי להחזיר טובה, הזמינה את סיגל לבוא ולבקר אותה בארצות הברית. סיגל סירבה בנימוס- כי למי יש כסף, אך רובין התעקשה ושלחה לה כרטיס טיסה שישנה את חייה לתמיד.

מבית אליעזר לבוורלי הילס
הוריה של סיגל וגם האחים לא התלהבו מההזמנה המפתיעה לארצות הברית; אבל אז ב-1988, בגיל 21, סיגל עלתה על טיסה לארה״ב. היא הגיעה לוושינגטון די.סי. שם מצאה את עצמה בווילה גדולה ובסגנון חיים שתחילה היה מהנה אך מהר מאוד הרגיש לא נכון עבורה: ״הם שלחו לי לימוזינה גדולה לקחת אותי משדה התעופה. הייתי בהלם, אמרתי לרובין, מה אני צריכה את כל זה. אבל היא אמרה לי שזה מה שהם עושים עם כל האורחים. מסתבר שהמשפחה שלה הייתה מאוד עשירה ומחוברת לנשיא ג'ורג בוש. הם נתנו לי יחידת דיור גדולה באחוזה הענקית שלהם - אני יודעת שהייתי צריכה להתלהב, אבל דיי פחדתי לישון שם לבד עם עצמי. אני זוכרת שביקשתי מרובין שתבוא לישון איתי״. מהר מאוד סיגל הרגישה שהיא לא במקום הנכון לה.

״פחדתי לאבד את עצמי, ידעתי שכל העושר הזה לא באמת שלי. לימדו אותי בבית תמיד להיות עצמאיים. אחרי כמה חודשים הודיתי להם על האירוח וטסתי לאחות של אבא שלי שגרה בסן דייגו, ידעתי שהיא צריכה סיוע עם הטיפול בילדים אז גרתי איתה ועזרתי לה בבית.״
יום אחד כשהלכה לאכול חומוס ופלאפל במסעדה ישראלית מקומית בסן דייגו, סיגל פגשה את שרה, יהודיה אמריקאית , מפגש גורלי שהביא למהפך בחייה. השתיים התידדו במהרה ושרה הפכה לחברה קרובה. זמן קצר לאחר מכן, שרה הכירה לסיגל את אחיה דיוויד, שהפך לימים לבן זוגה של סיגל. הזוג התאהב, התחתן ויחד הביא לעולם שלושה ילדים מקסימים: ג'ייקוב, דניאל מיילס וטליה.

משמאל:סיגל עם בעלה דיויד והילדים. מימין: סיגל עם טליה, בתה החיילת.

סיגל, ממש כמו שחונכה בבית, לא נחה על זרי הדפנה. היא למדה טכנאות שיניים ב-UCLA ועבדה בתחום לא פחות מ- 12 שנים; חלקן בקליניקה של ד״ר ריפקין המפורסם בבוורלי הילס, שעובד עם כל סלבריטאי הוליווד. דיוויד הפך לעורך דין מצליח בתעשיית המוזיקה. כשנולדו הילדים, סיגל ניסתה להיות אמא קרייריסטית- אך הערכים עליה גדלה גברו: ״אני זוכרת את דניאל בוכה לפני שהוא הולך לבית הספר, הוא לא רצה שאלך לעבודה. הבנתי שאין ברירה ואני חייבת למצוא זמן לתפקד גם כאמא״. היא ביקשה לעזוב את העבודה אך המרפאה לא רצתה לאבד אותה, ד"ר ריפקין ביקש ממנה לעבוד שלושה ימים בשבוע, וכך לשלב בין קריירה ואמהות. האמהות הוציאה מסיגל את המוטיבציה האדירה לבנות קהילה ישראלית למשפחה שלה. היא הצטרפה לבורד של בית הספר עקיבא סיני, הקימה קבוצות של ישראליות, גייסה כספים ויצרה אירועי התרמה רבים.
כחלק מפעילותה הכינה אירועי בוטיק של תכשיטים ובגדים ש- 20 אחוז מהרווחים מהם נתרמו לבית הספר. העבודה באירועי האופנה הביאה איתה היכרויות ועבודה משותפת עם מעצבים רבים ודמויות בעולם האופנה שרצו להכניס את הסחורה שלהם לאירועים שסיגל ארגנה. ב-2008 כבר החלה לקבל בגדים ממעצבים שונים, היא ראיינה סטייליסטים ואנשי אופנה שביקשו לקבל ממנה פידבקים, לעבוד עימה ולהשתתף בפרויקטים שלה. כך, החלה להיכנס לעולם הסטייל והעיצוב וכך קיבלה את הכינוי "סיגל סטייל״.

אובדן, התחדשות והעצמה
תקופת הקורונה הייתה קשה וגם הזויה עבור רבים מאיתנו, אך עבור סיגל ומשפחתה היא הייתה קשה אלפי מונים , כאשר איבדה את אחותה הבכורה, אורנה, שהייתה לה למשענת, וסייעה לה לא לאבד את הרוחניות והיהדות שלה. סיגל סיפרה לי שאורנה ז״ל שימשה לה כמצפן והשראה בכל הנושא של גידול ילדים והמשפחה בלוס אנג׳לס והאובדן הזה היה משמעותי וכואב עבורה. זו הייתה התקופה בה סיגל פנתה לעולם היוגה והתרפיה לנשים. מתוך החיפוש אחר איזון פנימי וריפוי, היא השתתפה בקורסי יוגה מקוונים, והשקיעה מעל 300 שעות בלימוד מעמיק שהפך אותה בסופו שלדבר למורה מוסמכת ליוגה. לא מדובר רק בכושר פיזי- אלא במסע של חיבור לגוף ולנפש, של הקשבה עצמית ולמידה מחדש של כוחותיה הפנימיים. סיגל שילבה את הידע והניסיון שלה בתכנים יומיומיים- הן עבור עצמה והן עבור הקהילה שלה. היא החלה להעביר שיעורים בבית, ליצור סדנאות לסטיילינג, תזונה ויוגה, ולשתף את התובנות ברשתות החברתיות. במסגרת זו פתחה את עמוד האינסטגרם שלה, Sigal Life Style, שבו היא משלבת בין סטייל ועיצוב, טיפי תזונה ואורח חיים בריא ושיעורי יוגה מעשיים. כך, מתוך כאב אישי עמוק, הצליחה להפוך את המשבר להזדמנות– למצוא משמעות מחודשת, להתחזק נפשית ולהעניק השראה לנשים וגברים כאחד. היא לא רק המשיכה ליצור בעולם הסטייל; היא גם הפכה לדמות מעצימה ומחברת קהילה, שמראה כיצד ניתן להמיר אובדן לריפוי, צער להעצמה, וחוויה אישית לסיפור של השראה.

עדות לחינוך והמסורת ואהבת הארץ עליהם חינכה סיגל את ילדיה, התרחשה כאשר טליה, הבת הקטנה, הודיעה למשפחה שהיא החליטה לטוס לישראל ולהתנדב לשירות קרבי בצה״ל. כל הבית נותר בשוק. ההחלטה לא הייתה פשוטה, והוריה ניסו להניא אותה בדרכים שונות. אביה, דיויד, ניסה לשכנעה להישאר, אף הציע לה מכונית חדשה – אך טליה סירבה. היא הייתה נחושה בדעתה: שום דבר לא יכל לשנות את החלטתה. לבסוף עלתה לישראל, התנדבה לצה״ל והחלה לשרת ביחידות חילוץ והצלה בזיקים, סמוך לגבול עזה -שירות משמעותי ומאתגר, ובמהלך השנים הפכה למפקדת ומובילה תחתיה חיילות ישראליות מצטיינות. הסיפור של טליה קיבל תפנית דרמטית מעט לפני שמחת תורה, ה-7 באוקטובר. היא יצאה לחופשה לבקר את הוריה בלוס אנג׳לס, וכך למעשה ניצלה מהטבח הנורא שהתרחש באותו בוקר ארור, בבסיס בזיקים על ידי מחבלי חמאס.

סיגל מספרת בדמעות על הרגעים הללו: "אין יום שעובר שאני לא חושבת על זה, איזה נס זה היה עבור הבת שלי. העובדה שהיא הייתה כאן, והתרחקה מהאסון, זו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלנו, ואנחנו מודים על זה כל יום״. אך באותה נשימה, טליה עצמה לא רצתה להיות רחוקה מהחיילים שלה ומנותקת מהתפקיד ויעודה הצבאי. "אני חייבת לחזור לישראל", הטיחה בהם. היא הייתה חסרת מנוחה, מחוברת לכל חייליה ולתחושת החובה שלה. סיגל מספרת כיצד ניסתה להשאיר אותה עוד כמה ימים מחשש לבטחונה: "אמרתי לה, בואי נאסוף ציוד. מתאגרף מפורסם העמיד לרשותנו את ההאנגר שלו, והביא חלק מהציוד מהמטוס הפרטי שלו. שם אספנו פנסים, אפודים, לבוש חם– חברת אל על סייעה לנו להעמיס את הכל על המטוסים.״ טליה חזרה לישראל מצוידת בציוד עצום, מוכנה לתמוך בחיילים והחיילות ביחידה שלה. "זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר למשפחה שלי", מספרת סיגל. "אף אחד לא יכול היה לעבוד או להתרכז – כולנו היינו דבוקים לטלוויזיה כל בוקר, מתעוררים לבדוק שהיא בסדר".
לאחר כמה חודשים, סיגל עצמה טסה לישראל כדי להיות קרובה ולעזור בכל מה שיכלה ליד הבסיסים- להיות נוכחת, לתמוך ולהיות חלק מהמשימה הלאומית. זו הייתה חוויה של אימהות בגולה, המשלבת אהבה, דאגה ונחישות, וממחישה עד כמה החיים כאן בלוס אנג'לס הם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית.
דמותה המיוחדת של סיגל והפופלאריות הגדולה לה זכתה בקהילה, זיכו אותה, כאמור, בהשתתפות בתוכנית ״האמריקאים״ של ערוץ 13 בישראל. נכון, היא נוכחת באירועים עם סלבריטאים כמו ביונסה וג׳ון טרבולטה, אך מבחינתה זה לא הסיפור האמיתי. הפקת ערוץ 13 התמקדה בהצגת הצד של "היפים והעשירים בלוס אנג’לס"– בתים עם בריכות, רכבי ג׳י וואגן, הצצה לחיים נוצצים. כותב שורות אלה רואה זאת כפספוס: הסיפור האמיתי שלא סופר הוא על הקהילה הישראלית המדהימה בלוס אנג’לס- זו שתומכת בישראל דרך קבע, בעיקר אחרי ה-7 באוקטובר – במילגות לימודים לסטודנטים וחיילים משוחררים, ערבי גאלה ואיסוף כספים למטרות חברתיות חשובות. כולנו זוכרים כיצד התגייסה הקהילה הישראלית לגיוס משאבים וסיוע לצה״ל בזמן הלחימה בעזה, קסדות, אפודים, ציוד טקטי ומאות מיליוני דולרים ששוגרו לעבר אחינו בישראל. אם כן, איך זה קורה שאת ערוץ 13 וקודה הפקות מעניין בעיקר הג׳י וואגן שלנו בחצר, הבתים המפוארים והרכילות המקומית? המטרה כנראה מקדשת את האמצעים: כדי לתת לעם היושב בציון מעט אסקפיזם, אחרי הכל גם להם קצת נמאס כנראה לדבר על אירועי המלחמה הבלתי פוסקת.

סיגל, בשבוע הבא ישודר הפרק האחרון בסדרה ״האמריקאים״ ספרי לי קצת על החוויה?
"כל הצילומים לתוכנית "האמריקאים" נערכו לפני ה-7 באוקטובר, ומאז הרבה דברים השתנו בחייהם של המשתתפים בקהילה הישראלית בלוס אנג’לס. ההתנהגות שלנו, השמחה שלנו והיחס שלנו כלפי ישראל – כל אלה השתנו בעקבות האירועים הקשים בארץ. עד לפני שבועות אחדים, רבים מאיתנו חוו עצב עמוק, כי לא כל החטופים חזרו הביתה בשלום. התוכנית לימדה אותנו, שאתה יכול להיות פיזית רחוק מישראל, אבל ישראל תמיד תישאר בלבך.״ כשההפקה פנתה אליה לבקשה להשתתף ולחתום על טפסים, לסיגל הייתה התלבטות פנימית.
בעלה חשש מחשיפה מוגזמת: מצלמות מהבוקר עד הערב, לפעמים גם מאוחר בלילה, יכולות לבלבל ולהשפיע על שגרת המשפחה. גם נושא הילדים היה חלק מהשיקול. אך התמיכה המשפחתית הייתה מוחלטת: הילדים עודדו אותה, "התוכנית תפורה עלייך", אמרו לה. "את תמיד מדברת על ישראל ויש לך כל כך הרבה אהבה לארץ- את חייבת להשתתף. המטרה של סיגל הייתה ברורה: להראות לישראלים בארץ ולאנשים אחרים כיצד אנו חיים כאן, כיצד אנו מתמודדים עם הטוב והקשה, וכיצד אנו שומרים על הקשר שלנו לישראל.
רבים בארץ אינם מודעים לחיים האמיתיים של הקהילה הישראלית בגולה. סיגל מספרת על חברה מישראל שהייתה מופתעת לגלות שהישראלים בלוס אנג’לס יודעים למצוא אוכל כשר, להכין ארוחות שבת כהלכתן, לחגוג חגים, גם הקטנים יותר כמו שבועות וט״ו בשבט, ולהאזין למוזיקה ישראלית. בנוסף, סיגל מציינת את ההשקעה באירועים תרבותיים: "אנחנו רצים לכל הופעה של זמר ישראלי שמגיע לכאן, עושים מאמץ לשמור על הזהות שלנו, חוגגים את הישראליות שלנו ומתחזקים את החיבור שלנו לעם ישראל. אם הישראלים בארץ היו נוכחים באירועי יום העצמאות הענק בפארקים שלנו לאורך השנים, היו רואים את המחויבות והאהבה שלנו לישראל״. עבור סיגל, העלאת התכנים והסיפורים בתוכנית היא לא רק בידור או חשיפה אישית – זו הזדמנות לספר את הסיפור האמיתי של הישראלים בלוס אנג’לס. זהו סיפור של קהילה, של חיבור, של מסורת, ושל זהות שממשיכה לפרוח למרות המרחק הפיזי מהארץ.

את מרוצה מהתוצאה הסופית של הסדרה?
״החשיפה בתוכנית הייתה עבורי חוויה עוצמתית ומרגשת ואני לא מצטערת על זה. עד היום אני פוגשת נשים נשואות לאמריקאים, והן מספרות לי עד כמה הן הזדהו עם השיחות שלי עם בעלי – כיצד הן מהזכירו להן את החיים שלהן. במיוחד השיחות על השירות הצבאי של הבת שלי, שהתנדבה בשירות פעיל קרבי בישראל כחיילת בודדה, נגעו בהן עמוקות. עבורן, ולמען האמת גם עבורי, זו הייתה חוויה של כוח, של הזדהות, של חיבור- לא רק כאם, אלא כאישה שמנסה לגדל ילדים בגולה עם זהות יהודית ישראלית ברורה ומחוברת למולדת. יש רגעים בחיים שלך שפשוט נוגעים בך במיוחד, והייתי רוצה שהם יופיעו בצורה מלאה בתוכנית. למשל, הפרשת חלה שעשיתי לזכר אחותי שנפטרה. התפללנו, העברנו מסר רוחני, דיברנו על החיילים בצבא, וזה היה רגע אישי וחשוב בתוכנית, לעומת זאת, בסוף הם הראו רק את הרמת הכוסית, אותנו יושבים ושותים כאילו מדובר ב״הפי אאור״. כל המשמעות הרוחנית לא באה לידי ביטוי והסיטואציה הוצאה מהקשרה. רבים מהאירועים האלו, והחוויות האישיות שלנו כקהילה, לא הוצגו. לדעתי, זו הייתה הזדמנות אמיתית וכנה להראות את החיבור של הקהילה הישראלית בלוס אנג’לס – את הקשר ליהדות, את השימור של המסורת, ואת החיבור ההדוק שנבנה פה בין האנשים בגולה.״

סיגל עם משתתפי תוכנית הריאלטי ״האמריקאים״

מה הכי ישראלי בעינייך?
"להיות ישראלי בלוס אנג’לס זה שמירה על הזהות, חינוך הילדים, השבת והקהילה. זו תחושת שייכות והזדמנות להרגיש ישראלי גם מרחוק. השבת היא העוגן שלנו - מקום שמביא קדושה, מפגיש את המשפחה והחברים, ומאפשר לנו להרגיש בבית גם בגולה. הקהילה הישראלית כאן מחוברת ומגויסת, מארחת אמנים, תומכת בחיילים ותורמת באופן כלכלי ורגשי. זהו החיבור האמיתי שלנו לארץ ולתרבות שלנו.״

עם אילו אתגרים את מתמודדת כאמא ישראלית בלוס אנג’לס?
״ההתבוללות כאן היא אתגר משמעותי. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו עם זהות יהודית וברורה, ומבקשים מהם להכיר את שורשיהם ולבחור בדרך של המשכיות יהודית מתוך משמעות, לא כפייה. חשוב להסביר להם למה אנחנו חוגגים חגים, שומרים על מסורת, ואיך להיות חלק מהקהילה שלנו. השמירה על הזהות היהודית והישראלית דורשת השקעה, מודעות וחינוך מתמשך. האחריות שלנו כהורים היא להקנות לילדינו ערכים ולתת להם לבחור בהמשכיות יהודית מתוך משמעות.“

את מתגעגעת לישראל?
"כן, מאוד. המרחק מהמשפחה בישראל יוצר געגוע עמוק: להורים, לאחים, לחברים. זה גורם לנו להתחבר לישראלים אחרים בלוס אנג’לס- לא רק לשיחה פוליטית, אלא לשיחה אנושית, על חיים, זיכרונות, כאב ותקווה. החיבור הזה נותן תחושת שייכות וקהילתיות שלא ניתן למצוא במקום אחר.״

לסיום, מה המסר שלך לישראלים החיים בישראל? 

"שההצלחה שלנו מעבר לים אינה נמדדת רק בהישגים חומריים. החיבור לישראל, הדאגה לארץ והזהות הישראלית שאנו נושאים בגאווה הם הניצחון האמיתי. להיות ישראלי בלוס אנג’לס פירושו לשמור על שורשים, לבנות קהילה ולהוכיח שגם מרחוק- הלב נשאר קרוב.״

 

 

עקבו אחרי סיגל בעמוד האינסטגרם שלה: 

https://www.instagram.com/sigal_style/