בדיקות המעבדה גילו שבמי הבאר נמצאו ריכוזים של פי־אף־איי־אס – קבוצת תרכובות תעשייתיות הידועות כ“כימיקלים נצחיים” – ברמות הגבוהות פי אלפים מן הסף המותר במערכות מים ציבוריות. החומרים חסרי ריח וצבע, אך ידועים ביכולתם להצטבר בגוף ולפגוע בבריאות. “אילו הייתי זורקת את השאלון לפח, אולי היינו ממשיכים לחיות בלי לדעת,” אמרה הנמן במרירות.
לפי סקר של סוכנויות מדינתיות שערכה סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס, לפחות עשרים מדינות אינן בודקות בארות פרטיות לאיתור פי־אף־איי־אס אלא אם כן כבר עלה חשד מוקדם לזיהום. גם במקומות שבהם מתבצעות בדיקות, ההמתנה לסיוע עלולה להימשך שנים, והמשאבים המופנים לבעלי בארות מצומצמים משמעותית לעומת התמיכה הניתנת למערכות מים עירוניות.
המקרה בעיירה סטלה שבצפון ויסקונסין אינו חריג. על פי הערכות של גורמי ממשל, עד מחצית ממשקי הבית בארצות הברית נחשפו במידה כלשהי לפי־אף־איי־אס – דרך מי ברז עירוניים או בארות פרטיות. אלא שכאן מתגלה פער עמוק: בעוד סוכנות ההגנה על הסביבה קבעה תקנים מחמירים למערכות מים ציבוריות, כ־40 מיליון אמריקאים הנשענים על בארות פרטיות אינם נהנים מכל פיקוח פדרלי. במדינות רבות אין בדיקות שיטתיות, ולעיתים מתגלה הזיהום רק במקרה – כאשר אזרחים נענים למחקר אקדמי או תלונה נקודתית.
לפי סקר של סוכנויות מדינתיות שערכה סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס, לפחות עשרים מדינות אינן בודקות בארות פרטיות לאיתור פי־אף־איי־אס אלא אם כן כבר עלה חשד מוקדם לזיהום. גם במקומות שבהם מתבצעות בדיקות, ההמתנה לסיוע עלולה להימשך שנים, והמשאבים המופנים לבעלי בארות מצומצמים משמעותית לעומת התמיכה הניתנת למערכות מים עירוניות.
פי־אף־איי־אס זכו לכינוי “כימיקלים נצחיים” משום שהם כמעט ואינם מתפרקים בסביבה. הם מצטברים בכבד, בכליות ובדם, ונקשרו במחקרים לעלייה בסיכון לסוגי סרטן מסוימים, להפרעות במערכת החיסון ולעיכובים התפתחותיים אצל ילדים. תעשיות רבות אימצו אותם בעשורים האחרונים בשל עמידותם לחום ולחות: מכלי בישול נון־סטיק ועד קצף כיבוי אש ואריגים דוחי כתמים. אלא שכאשר החומרים מחלחלים לקרקע ולמקורות מים – לעיתים כתוצאה משפכים תעשייתיים או פיזור פסולת – כמעט בלתי אפשרי להוציאם.
בקרוליינה הצפונית, תושבים במורד הזרם ממפעל ייצור פי־אף־איי־אס מתמודדים עם מי שתייה מזוהמים גם שנים לאחר שהמקור זוהה. בצפון־מערב ג’ורג’יה הכפרית, שימוש ממושך של יצרני שטיחים בכימיקלים הללו הוביל לזיהום נרחב של נחלים ומי תהום באגן נהר קונסאוגה. עורך הדין הסביבתי רוברט בילוט, שהוביל בסוף שנות התשעים תביעות ראשונות נגד יצרני פי־אף־איי־אס, מזהיר כי למדינות רבות אין משאבים לממן ניקוי. “הנפגעים אינם צריכים לשלם על הזיהום,” אמר, “אבל בלי התערבות פדרלית, אין מי שיישא בעלות.”
בסטלה עצמה, שלוש שנים לאחר גילוי הזיהום, מצב המים בבאר של משפחת הנמן לא השתנה. המדינה מספקת מים בבקבוקים לבישול ולשתייה, אך החשש הבריאותי מרחף מעל המשפחה. בנם הבכור, שהיה פעוט כשעברו לבית, כבר בן תשע־עשרה. הוריו אינם יודעים אם שנות החשיפה הארוכות יותירו חותם עתידי. דגים וצבאים מהאזור, שבעבר היו מקור מזון ונוף טבעי, מוגבלים כיום בצריכה בשל ריכוזי רעלנים. גם ערך הנדל”ן נשחק: מי ירצה לרכוש בית שמימיו מזוהמים?
בהיעדר רגולציה פדרלית מחייבת לבארות פרטיות, האחריות נופלת על המדינות – ורבות מהן מתקשות לעמוד בנטל. מישיגן, למשל, יזמה בדיקות מי תהום וחיברה קרוב לאלף בתי אב למים ציבוריים באמצעות מענקים בהיקף עשרות מיליוני דולרים. במקומות אחרים, בעלי הבארות נותרים לבדם, נאלצים לשקול קידוח מחדש בעלות של עשרות אלפי דולרים – בלי ערובה שהמים החדשים יהיו נקיים.
בין הרשויות לחברות התעשייתיות מתנהל מעגל האשמות מתמשך. הבעלים הנוכחיים והקודמים של מפעלים מזהמים מצביעים על היתרים שקיבלו בעבר מהמדינה; המדינה טוענת שהסכנות לא היו ידועות דיין בשעתו. התוצאה היא קהילות שלמות שנותרות תקועות בין עבר תעשייתי בעייתי להווה של חוסר ודאות בריאותית וכלכלית.
המשבר הזה מתרחש הרחק מאור הזרקורים. אין בו פיצוץ פתאומי או אסון נראה לעין, אלא זליגה איטית של רעלים אל תוך כוס המים הביתית. עבור מיליוני משפחות ברחבי ארצות הברית, השאלה איננה עוד האם המים נקיים – אלא כמה זמן כבר שתו רעל מבלי לדעת, ומי ישלם את המחיר.
