כשגם פלאפל הופך לאויב: פסטיבל אוכל באוניברסיטה נכנע ללחץ ומחק את המילה ישראל

פסטיבל רב־תרבותי שנועד לחגוג גיוון, זהויות ומסורות קולינריות בקמפוס של אוניברסיטת באפלו שבמדינת ניו יורק, הפך בתוך שעות למוקד של סערה פוליטית טעונה. הסיבה: שורת תפריט תמימה לכאורה, שבה הופיע הפריט “פלאפל (ישראלי)”. שתי המילים הללו הספיקו כדי להצית גל מחאה מצד סטודנטים המזוהים עם פעילות פרו־פלסטינית, שטענו כי הכיתוב “פוגעני”, מהווה “ניכוס תרבותי” ואף מוחק זהות פלסטינית. בתוך זמן קצר מחק איגוד הסטודנטים את הפרסום, פרסם התנצלות פומבית והבהיר כי הניסוח המקורי היה “טעות”.

התגובה המהירה של הנהלת הסטודנטים לא נועדה לנהל דיון מורכב על מקורותיו ההיסטוריים של הפלאפל או על השותפות התרבותית של מאכלים במזרח התיכון. היא נראתה ככניעה מוחלטת ללחץ פוליטי. בפסטיבל שמטרתו המוצהרת היא לחגוג זהויות לאומיות ותרבותיות מגוונות, הוחלט למעשה כי רק זהות אחת – הישראלית – אינה לגיטימית להופעה פומבית. עבור סטודנטים יהודים וישראלים בקמפוס, המסר היה חד וברור: עצם אזכור המילה “ישראלי” נתפס כפגיעה.

 

הסערה באוניברסיטת באפלו חשפה כפל סטנדרטים בולט. באותו פסטיבל עצמו הופיעו, על פי הפרסומים, מאכלים שזוהו עם מדינות ותרבויות אחרות – פיצה איטלקית, טאקו מקסיקני, סושי יפני. איש לא דרש למחוק את הזיהוי הלאומי שלהם בשם מורכבות היסטורית או שותפות אזורית. רק במקרה הישראלי נטען כי עצם ההצמדה הלאומית היא פוגענית. הכפל הזה אינו מקרי: הוא משקף מגמה רחבה יותר בקמפוסים אמריקאיים, שבה הזהות הישראלית נתפסת כטעונה פוליטית באופן שאינו מאפשר לה נוכחות שוויונית במרחב הציבורי.

 

אין מחלוקת על כך שפלאפל הוא מאכל בעל שורשים אזוריים רחבים בלבנט, הנאכל מזה דורות במצרים, לבנון, סוריה, ירדן והקהילה הפלסטינית. במקביל, זהו גם מאכל שאומץ והוטמע בישראל כאוכל רחוב מרכזי, חלק בלתי נפרד מהמטבח המקומי ומהזהות הקולינרית הישראלית. קהילות יהודיות ממדינות ערביות הביאו איתן את המסורות הללו, ולא “ניכסו” תרבות זרה אלא המשיכו מסורת שהייתה שלהן מלכתחילה. במרחב רב־תרבותי אמיתי, אין סתירה בין ההכרה בפלאפל כמאכל אזורי לבין זיהויו כחלק מהמטבח הישראלי.

אלא שהסערה באוניברסיטת באפלו חשפה כפל סטנדרטים בולט. באותו פסטיבל עצמו הופיעו, על פי הפרסומים, מאכלים שזוהו עם מדינות ותרבויות אחרות – פיצה איטלקית, טאקו מקסיקני, סושי יפני. איש לא דרש למחוק את הזיהוי הלאומי שלהם בשם מורכבות היסטורית או שותפות אזורית. רק במקרה הישראלי נטען כי עצם ההצמדה הלאומית היא פוגענית. הכפל הזה אינו מקרי: הוא משקף מגמה רחבה יותר בקמפוסים אמריקאיים, שבה הזהות הישראלית נתפסת כטעונה פוליטית באופן שאינו מאפשר לה נוכחות שוויונית במרחב הציבורי.

המקרה מעלה שאלה עמוקה יותר על גבולות חופש הביטוי והפלורליזם באקדמיה האמריקאית. אוניברסיטאות מתהדרות בשיח פתוח ובסובלנות תרבותית, אך בפועל מתקשות לעמוד בלחץ של קבוצות אקטיביסטיות קולניות. במקום לנהל דיון מורכב על היסטוריה, תרבות ושייכות, הן בוחרות לעתים בדרך הקלה: מחיקה והתנצלות. עבור סטודנטים יהודים וישראלים, זהו עוד נדבך בתחושת הדרה גוברת. לא מדובר רק במחלוקת פוליטית על הסכסוך במזרח התיכון, אלא בתחושה שזהותם הלאומית נתפסת כבלתי לגיטימית במרחב האקדמי.

הוויכוח סביב פלאפל אינו באמת ויכוח קולינרי. הוא משמש זירה סמלית למאבק רחב יותר על הלגיטימיות של זהות ישראלית בזירה הבינלאומית ובמרחבים חינוכיים. כאשר תיוג של מאכל כ“ישראלי” נתפס כפוגעני כשלעצמו, נוצרת מציאות שבה זהות אחת נדרשת להצניע את עצמה כדי לא לעורר מחאה. זהו מצב שמערער את העיקרון הבסיסי של רב־תרבותיות – הכרה בכך שזהויות יכולות להתקיים זו לצד זו, גם כאשר יש מחלוקות פוליטיות חריפות ביניהן.

בסופו של דבר, הסערה באוניברסיטת באפלו אינה על פלאפל בלבד. היא על הזכות של סטודנטים להזדהות עם תרבותם ולאומיותם מבלי שזו תוגדר כ“בעיה”. היא על השאלה האם מרחבים אקדמיים מסוגלים להכיל מורכבות וזהויות מרובות, או שמא הם נשלטים יותר ויותר בידי פוליטיקה של ביטול. הבחירה למחוק את המילה “ישראלי” מתפריט של פסטיבל רב־תרבותי אולי נראית זניחה, אך היא מסמנת גבול מדאיג: גבול שבו זהות לאומית הופכת לבלתי רצויה במרחב שאמור להיות פתוח לכול.