המספנה הימית של ברוקלין אינה עוד אזור תעשייה רגיל. זהו אתר בעל משמעות היסטורית עמוקה, שנוסד בראשית המאה התשע־עשרה ושימש במשך עשרות שנים כאחד ממרכזי הייצור הצבאיים החשובים של ארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה נבנו בו ספינות מלחמה ונושאות מטוסים שהשתתפו בלחימה בזירות השונות, וחלקן הפכו לסמלים של העוצמה הימית האמריקאית. כיום פועל המתחם כפארק תעשייתי ומרכז חדשנות, המאכלס מאות חברות בתחומי ייצור מתקדם, אנרגיה ירוקה וטכנולוגיה, ומעסיק אלפי עובדים.
המספנה הימית של ברוקלין אינה עוד אזור תעשייה רגיל. זהו אתר בעל משמעות היסטורית עמוקה, שנוסד בראשית המאה התשע־עשרה ושימש במשך עשרות שנים כאחד ממרכזי הייצור הצבאיים החשובים של ארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה נבנו בו ספינות מלחמה ונושאות מטוסים שהשתתפו בלחימה בזירות השונות, וחלקן הפכו לסמלים של העוצמה הימית האמריקאית. כיום פועל המתחם כפארק תעשייתי ומרכז חדשנות, המאכלס מאות חברות בתחומי ייצור מתקדם, אנרגיה ירוקה וטכנולוגיה, ומעסיק אלפי עובדים.
בשרשור שפרסם ברשת החברתית אקס טען רסטלר כי נכס ציבורי אינו אמור לאפשר פעילות של חברה שמפתחת רחפנים העלולים להפוך, לדבריו, לכלי נשק. הוא הציג את אי־חידוש החוזה כמהלך ערכי ראוי, המבטא התנגדות לעירוב בין תעשייה אזרחית לייצור טכנולוגיות צבאיות. אלא שהתגובות הציבוריות לא איחרו להגיע, ורבות מהן הדגישו את האירוניה שבסילוק חברה טכנולוגית ממתחם שנוסד מלכתחילה כדי לייצר אמצעי לחימה.
מעבר להיבט הסמלי, נשמעה גם ביקורת חריפה על ההשלכות הכלכליות של ההחלטה.. מבקרים הזהירו מפני פגיעה במקומות עבודה וביכולת של ניו יורק למשוך חברות חדשנות מתקדמות. בעידן שבו ערים ברחבי ארצות הברית מתחרות על משיכת תעשיות עתירות ידע, הרחקת חברה טכנולוגית נתפסת כמהלך שמחליש את האקוסיסטם המקומי. עבור רבים, מדובר במסר בעייתי למשקיעים וליזמים: שיקולים אידיאולוגיים עלולים לגבור על אינטרסים כלכליים ארוכי טווח.
לדיון הצטרפה גם שאלת אופייה של טכנולוגיית הרחפנים עצמה. רחפנים משמשים כיום במגוון רחב של תחומים אזרחיים: ניטור תשתיות, חיפוש והצלה, חקלאות מדויקת, מיפוי סביבתי ואבטחת מתקנים. העובדה שטכנולוגיות דומות משמשות גם למטרות ביטחוניות אינה ייחודית לתחום זה בלבד. תקשורת לוויינית, בינה מלאכותית וחיישנים מתקדמים – כולם תחומים בעלי שימושים אזרחיים וביטחוניים כאחד. קו הגבול בין “טכנולוגיה אזרחית” ל“טכנולוגיה צבאית” מיטשטש בעשורים האחרונים, והדרישה להפרדה מוחלטת נתפסת בעיני מומחים רבים כבלתי מציאותית.
העובדה ש“איזי איריאל” היא חברה ישראלית הוסיפה ממד בינלאומי לוויכוח. החברה פועלת בשיתוף פעולה עם גורמים אמריקאיים ומביאה עמה ידע שנצבר במערכת טכנולוגית מתקדמת הנשענת על ניסיון רב־שנים בפיתוח מערכות אוטונומיות. בעיני מבקרים, הרחקת חברות מסוג זה פוגעת לא רק בכלכלה המקומית אלא גם בשיתופי פעולה בינלאומיים בעלי ערך אסטרטגי, דווקא בתקופה של תחרות טכנולוגית גוברת בזירה הגלובלית.
תגובתו הצינית של רסטלר לחלק מהמבקרים – שטענו כי אינו מתעלם מהעבר הצבאי של המספנה – נתפסה כהעמקת הנתק בין השיח הערכי לבין המציאות המורכבת של עיר גלובלית. עבור רבים, המקרה כולו משמש משל למתח הרחב יותר בין אידיאולוגיה פרוגרסיבית המבקשת לצמצם זיקות לתעשייה ביטחונית, לבין צורכי הכלכלה העירונית, החדשנות הטכנולוגית והביטחון הלאומי.
בסופו של דבר, סילוקה של “איזי איריאל” מהמספנה הימית של ברוקלין אינו רק אירוע נקודתי של סכסוך חוזי. זהו עימות סמלי על דמותה של תעשיית החדשנות בעידן שבו כמעט כל טכנולוגיה מתקדמת נושאת בחובה פוטנציאל כפול – אזרחי וביטחוני גם יחד. השאלה שנותרה פתוחה היא האם ניתן לנסח מדיניות עירונית עקבית בעולם כזה, או שמא החלטות ערכיות מנותקות מהקשר היסטורי, כלכלי ואסטרטגי ימשיכו להצית מחלוקות דומות גם בעתיד.
