כריסטופר קלארק, ליטיגטור בכיר שייצג בשנים האחרונות לקוחות מתוקשרים ובהם האנטר ביידן, מארק קובן ואילון מאסק, העלה לאחרונה את תעריפו לשלושת אלפים דולר לשעה. תגובת הלקוחות לא הייתה התנגדות — אלא ברכה. “יש קומץ מצומצם של עורכי דין שמסוגלים להרים טלפון ולהניע פתרון למשבר מורכב,” אמר קלארק. “זה הערך שאני מציע.” לדבריו, לקוחות משלמים לא רק על שעות עבודה, אלא על היכולת לקצר תהליכים, למנוע הסלמה תקשורתית ולהשיג הכרעה מהירה.
מי שמממנים את המרוץ הם בעיקר תאגידים גדולים ואנשים עתירי הון. קרי מקלין, היועצת המשפטית הראשית של חברת אינטואיט, האחראית על רכש שירותים משפטיים חיצוניים, מסבירה כי השיקול איננו רגשי אלא עסקי: “השאלה היא האם הערך מצדיק את העלות. חלק מן השמות הללו מביאים איתם הבנה עמוקה של התעשייה, ניסיון מוכח ויכולת לנתב תיקים רגישים הרחק מאור הזרקורים.” שותף בכיר נוסף, ביל קרמודי, שהעלה לאחרונה את תעריפו לארבעת אלפים דולר לשעה, מתאר את תפקידו כ”כיבוי שריפות לפני שהן הופכות לשריפה ציבורית.” בין הישגיו נמנים ייצוג חברת אוּבֶּר בסכסוך עם וויימו, זכייה בפסק דין של מיליארדי דולרים נגד ליגת הפוטבול האמריקאית בתיק הגבלים עסקיים, וניצחון בתביעת פרטיות נגד גוגל.
על פי נתוני חברת פרסוּאיט, המנתחת חשבונות משפטיים עבור תאגידים, תעריפי השעה של שותפים בכירים בחמישים ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארצות הברית עלו בממוצע בכשישה־עשר אחוזים בשנה החולפת. בהגשות לבתי משפט לפשיטת רגל דיווחו משרדים מובילים — ובהם לת’ם אנד ווטקינס וקירקלנד אנד אליס — כי תעריפי חלק מן השותפים צפויים לחצות בשנת 2026 את רף שלושת אלפים הדולר לשעה. בקצה העליון של הסקאלה ניצב אריק טראוטמן, מומחה לרגולציית תקשורת, שהודיע ללקוחותיו על העלאת תעריף לששת אלפים דולר לשעה, לאחר שגבה בשנה הקודמת ארבעת אלפים ומאתיים דולר. “זה היצע וביקוש,” אמר בפשטות. “אם מבקשים את ‘תקן הזהב’ — זה המחיר.”
עורכי הדין מצביעים על שילוב של גורמים כלכליים ומקצועיים: תחרות חריפה על כישרונות משפטיים, עלייה חדה בעלויות תפעול של משרדים גדולים, והסתבכות הולכת וגוברת של סכסוכים משפטיים בעידן של רגולציה צפופה, עסקאות חוצות גבולות ותביעות ענק. טיפול בתיקי ענק — תביעות הגבלים עסקיים נגד ליגות ספורט מקצועניות, מחלוקות קניין רוחני במאות מיליוני דולרים או הגנה מפני חקירות פדרליות — דורש ניסיון נדיר, רשת קשרים רחבה ויכולת ניהול משברים תחת זרקור ציבורי.
עם זאת, דייוויד לאט, עורך דין לשעבר המפרסם ניוזלטר על תעשיית המשפט, מציין כי קביעת תעריפים גבוהה כל כך איננה רק תוצאה של עלויות או מורכבות מקצועית. “יש כאן גם מרכיב של מיתוג ויוקרה,” הוא אומר. “ברגע שעורך דין מוביל מעלה את התעריף לשלושת אלפים דולר לשעה, אחרים חוששים להיתפס כפחות ‘פרמיום’ אם לא ילכו בעקבותיו.” כך הופך המחיר עצמו לסמל סטטוס, המייצר מרוץ כלפי מעלה.
מי שמממנים את המרוץ הם בעיקר תאגידים גדולים ואנשים עתירי הון. קרי מקלין, היועצת המשפטית הראשית של חברת אינטואיט, האחראית על רכש שירותים משפטיים חיצוניים, מסבירה כי השיקול איננו רגשי אלא עסקי: “השאלה היא האם הערך מצדיק את העלות. חלק מן השמות הללו מביאים איתם הבנה עמוקה של התעשייה, ניסיון מוכח ויכולת לנתב תיקים רגישים הרחק מאור הזרקורים.” שותף בכיר נוסף, ביל קרמודי, שהעלה לאחרונה את תעריפו לארבעת אלפים דולר לשעה, מתאר את תפקידו כ”כיבוי שריפות לפני שהן הופכות לשריפה ציבורית.” בין הישגיו נמנים ייצוג חברת אוּבֶּר בסכסוך עם וויימו, זכייה בפסק דין של מיליארדי דולרים נגד ליגת הפוטבול האמריקאית בתיק הגבלים עסקיים, וניצחון בתביעת פרטיות נגד גוגל.
ובינתיים, בקצה האחר של השוק, מתחוללת מהפכה שקטה: תאגידים מכניסים בהדרגה כלי בינה מלאכותית לביצוע משימות משפטיות שגרתיות — בדיקות נאותות בעסקאות מיזוגים ורכישות, ניתוח מסמכים והכנת הגשות רגולטוריות. עבודות שבעבר מילאו שעות רבות של עורכי דין צעירים, בתעריפים של יותר מאלף דולר לשעה, מבוצעות כיום במהירות ובעלות נמוכה בהרבה. ג’ים דלקוסיס, מנכ”ל פרסוּאיט, מזהיר כי המשוואה הישנה מתערערת: “העלאות תעריפים מסורתיות אינן רק יקרות — הן מתחילות להיראות בלתי רציונליות בעידן שבו טכנולוגיה מחליפה חלק ניכר מן העבודה.”
אפילו דייוויד בויס, מן המשפטנים הבולטים בדורו, מודה כי המספרים חורגים מכל פרופורציה. “בעולם שפוי,” אמר, “התעריפים הנוכחיים קיצוניים.” ובכל זאת, גם הוא גובה כיום למעלה משני אלפים ושבע מאות דולר לשעה — ומכנה זאת, בחצי חיוך, “עסקת מציאה”.
