ליבת הפסיקה נסובה סביב פרשנות החוק האמריקאי משנת אלף תשע מאות שבעים ושבע, “חוק סמכויות החירום הכלכליות הבינלאומיות”. הנשיא טען כי החוק מאפשר לו להכריז על מצב חירום לאומי ולהטיל מכסי ייבוא נרחבים על מדינות שנקבע כי הן מהוות איום כלכלי או ביטחוני, בין היתר בשל גירעונות מסחריים או זרימת סמים מסוכנים לשטח ארצות הברית. בית המשפט דחה פרשנות זו וקבע כי בהיעדר הסמכה מפורשת של הקונגרס, לנשיא אין סמכות להטיל מכסים כלל־עולמיים. נשיא בית המשפט העליון, ג’ון רוברטס, הבהיר כי כאשר מדובר בהרחבה כה חריגה של כוח נשיאותי, שתיקת המחוקק אינה יכולה להתפרש כהסכמה.
פסיקת בית המשפט העליון משגרת מסר חד: גם בעידן של נשיאות חזקה ופוליטיקה מקוטבת, גבולות הסמכות החוקתית אינם ניתנים לעקיפה. הכללים שנקבעו אינם רק פרוצדורליים; הם משרטטים מחדש את יחסי הכוחות בין הנשיא לקונגרס בזירת הסחר הבינלאומי — זירה שבה החלטות מנהיגותיות מתורגמות ישירות לכסף, לתעסוקה וליחסי החוץ של ארצות הברית.
ההרכב שיצר את דעת הרוב חצה קווים אידאולוגיים: שלושה שופטים המזוהים עם האגף השמרני הצטרפו לשלושה שופטים מן האגף הליברלי. מנגד, שלושה שופטים שמרנים סברו כי יש להותיר לנשיא מרחב פעולה רחב יותר בתחום הסחר בעת חירום. עצם החלוקה החריגה מדגישה את אופייה החוקתי של הסוגיה ואת משקלה העקרוני במאזן הכוחות בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת.
המהלך שבוטל נחשב תקדימי גם בקנה מידה היסטורי. עד כה לא הפעיל אף נשיא את חוק סמכויות החירום הכלכליות הבינלאומיות כבסיס להטלת מכסי ייבוא רחבי היקף. טראמפ הכריז על מצבי חירום לאומיים בנימוקים של גירעונות מסחריים מול סין, האיחוד האירופי ויפן, וכן בשל הברחות סמים דרך מקסיקו וקנדה. במסגרת יוזמה שכונתה “יום השחרור”, הוטל מכס בסיסי של עשרה אחוזים על יבוא מכלל מדינות העולם, לצד מכסים מוגדלים על מדינות שסומנו כבעייתיות במיוחד. שלוש ערכאות נמוכות יותר פסלו את המהלך עוד קודם, ובית המשפט העליון אימץ כעת את הקו העקרוני שלהן.
אחת הסוגיות הכבדות שנותרו פתוחות היא שאלת הכספים שכבר נגבו. על פי נתוני משרד האוצר האמריקאי, מאז החלת המכסים ועד אמצע דצמבר האחרון נגבו כ־מאה שלושים וארבעה מיליארד דולר. יותר מאלף חברות הגישו תביעות להשבת התשלומים. בית המשפט נמנע מלהכריע בשאלת ההחזר והותיר אותה להליכים עתידיים בערכאות נמוכות יותר. שופטים בדעת המיעוט הזהירו כי החזר בהיקף כזה עלול לטלטל את תקציב המדינה וליצור עומס מנהלי חסר תקדים. ארגוני עסקים קטנים דורשים מהממשל לגבש מנגנון החזר מהיר, בטענה כי עיכובים ממושכים עלולים להביא לקריסת חברות שנפגעו קשות מן המכסים.
בבית הלבן מאותתים כי ינסו למצוא מסלולים חוקיים חלופיים להשבת חלק מן המכסים, באמצעות חוקים אחרים המאפשרים הטלת היטלים מוגבלים יותר לאחר הליכים פורמליים ארוכים. אפשרות נוספת היא פנייה לקונגרס בבקשה לחקיקה מפורשת שתסמיך את הנשיא לפעול בהיקף רחב, אך תרחיש זה נראה רחוק פוליטית גם בתוך המחנה הרפובליקני.
השווקים הגיבו בזהירות: מדדי מניות עלו במתינות, מניות של חברות תלויות־סחר התחזקו, והדולר נחלש קלות. מעבר לתגובה המיידית, המשמעות הכלכלית רחבה יותר. עסקים שנבנו סביב מציאות של מכסים יידרשו להתאים מחדש שרשראות אספקה וחוזים מסחריים. הסכמי סחר שנחתמו בצל לחץ מכסים עלולים לאבד ממשמעותם. ובעיקר, תפיסת הסחר האגרסיבית של הממשל ספגה פגיעה חוקתית שמגבילה את יכולתו להפעיל כוח כלכלי חד־צדדי.
פסיקת בית המשפט העליון משגרת מסר חד: גם בעידן של נשיאות חזקה ופוליטיקה מקוטבת, גבולות הסמכות החוקתית אינם ניתנים לעקיפה. הכללים שנקבעו אינם רק פרוצדורליים; הם משרטטים מחדש את יחסי הכוחות בין הנשיא לקונגרס בזירת הסחר הבינלאומי — זירה שבה החלטות מנהיגותיות מתורגמות ישירות לכסף, לתעסוקה וליחסי החוץ של ארצות הברית.
