צוואתו של חמינאי: איראן מפעילה תוכנית כאוס אזורית

מנהיגים מתים. תוכניותיהם — לא בהכרח.
כך לפחות עולה מדיווח חדש של העיתון הבריטי פייננשל טיימס, שלפיו האירועים המתרחשים כעת ברחבי המזרח התיכון אינם תגובה ספונטנית של משטר איראני מופתע, אלא הפעלה שיטתית של תוכנית פעולה שאושרה מראש על ידי המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, שחוסל בגל התקיפות הראשון על טהרן בשבת האחרונה.

לפי מקורות המקורבים לממסד השלטוני בטהרן, התוכנית נבנתה במהלך החודשים שלאחר מלחמת יוני — עימות קצר אך הרסני בן שנים־עשר ימים שבמהלכו פגעה ישראל קשות בתשתיות הצבאיות של איראן ובשדרת הפיקוד שלה. המלחמה ההיא, כך מתואר, הותירה את המשטר בטראומה עמוקה: מערכות מודיעין חדרו למעגלים פנימיים, מפקדים בכירים חוסלו בזה אחר זה, ושרשרת הפיקוד התערערה.

הכישלון הזה, לפי הדיווח, היה נקודת המפנה. חמינאי הורה להכין מנגנון פעולה חדש — כזה שיאפשר לאיראן להגיב בעוצמה גם אם הנהגתה תיפגע. "לא הייתה לנו ברירה אלא להסלים ולהצית אש גדולה כדי שכולם יראו," אמר מקורב למשטר לעיתון הבריטי. "כאשר הקווים האדומים שלנו נחצו, לא יכולנו עוד להמשיך לפי כללי המשחק הישנים."

 

האסטרטגיה האיראנית, לפי הפרשנות של גורמים מערביים, אינה מבוססת על נקמה בלבד אלא על מנגנון לחץ מחושב. הרעיון פשוט אך בעל השלכות רחבות: אם ארצות הברית וישראל ימשיכו במתקפותיהן, המחיר לא יוטל רק על איראן — אלא על הכלכלה העולמית כולה. שוקי האנרגיה יתערערו, מדינות האזור יספגו פגיעות קשות, והקהילה הבינלאומית תפעיל לחץ כבד על וושינגטון לעצור את ההסלמה.

 

ה"אש הגדולה" שאליה התייחס המקור אינה מטפורה בלבד. ביום שני בבוקר, עם פתיחת שוקי העולם, החלה איראן להוציא לפועל את לב התוכנית: תקיפות ממוקדות על מתקני אנרגיה במפרץ הפרסי. כלי טיס בלתי מאוישים שוגרו לעבר מתקן גז מרכזי בקטאר ולעבר אחד מבתי הזיקוק הגדולים בערב הסעודית. זמן קצר לאחר מכן הודיעה קטאר, אחת מספקיות הגז הטבעי הנוזלי הגדולות בעולם, על הפסקה זמנית של האספקה.

התגובה בשווקים לא איחרה להגיע. מחירי הנפט והגז זינקו בחדות, והתנועה הימית במצרי הורמוז — נתיב שדרכו עוברת כחמישית מצריכת האנרגיה העולמית — הצטמצמה כמעט לחלוטין. עבור הכלכלה העולמית מדובר בעורק אספקה קריטי, וכל פגיעה בו מורגשת מיד בשוקי האנרגיה ובשרשראות האספקה.

האסטרטגיה האיראנית, לפי הפרשנות של גורמים מערביים, אינה מבוססת על נקמה בלבד אלא על מנגנון לחץ מחושב. הרעיון פשוט אך בעל השלכות רחבות: אם ארצות הברית וישראל ימשיכו במתקפותיהן, המחיר לא יוטל רק על איראן — אלא על הכלכלה העולמית כולה. שוקי האנרגיה יתערערו, מדינות האזור יספגו פגיעות קשות, והקהילה הבינלאומית תפעיל לחץ כבד על וושינגטון לעצור את ההסלמה.

אך אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בתוכנית, לפי הדיווח, הוא שינוי מבני במערכת הפיקוד. לאחר שהמערכה הקודמת חשפה עד כמה פגיעות מערכות פיקוד ריכוזיות לחיסולים ממוקדים, הוחלט בטהרן לעבור למודל מבוזר יותר. יחידות שונות קיבלו מראש הנחיות פעולה כלליות, המאפשרות להן להמשיך לפעול גם במקרה שבו הנהגת המדינה נפגעת.

"הכוחות בשטח כבר יודעים מה הם אמורים לעשות," אמר המקור המקורב למשטר. במבנה כזה, גם חיסולו של המנהיג העליון — ואף מותם של שר ההגנה, מפקד משמרות המהפכה ובכירים נוספים — אינו משתק את המערכת. הפעולות נמשכות כמעט באופן אוטומטי, בהתאם לתכנון מוקדם.

אחד מחברי מועצת ההנהגה הזמנית באיראן אף אמר בהודעת וידאו כי "המלחמה הזו נמשכת בהתאם לתכנונו של חמינאי". מבחינת המשטר, אין מדובר רק בהצהרה סמלית על מורשתו של המנהיג — אלא בהכרזה כי האסטרטגיה שהותיר אחריו כבר נכנסה לפעולה.

אלא שהמחיר של האסטרטגיה הזו אינו נופל רק על ישראל או על ארצות הברית. לפי הדיווחים, טילים וכלי טיס בלתי מאוישים איראניים פגעו גם במתקנים אזרחיים באזור — בתי מלון, נמלי תעופה ונמלים בכווית, בעיראק, בבחריין ובאיחוד האמירויות. מדינות אלו ניסו במשך שנים לאזן בין קשריהן עם וושינגטון לבין יחסים מתוחים אך יציבים יחסית עם טהרן.

אפילו דובאי, שהפכה בעשורים האחרונים לסמל אזורי של יציבות כלכלית ותיירות בינלאומית, נפגעה מן התקיפות. בעיני חלק מהגורמים האיראניים, המסר ברור: כל מקום המארח כוחות אמריקאיים או נתפס כשותף למערב עלול להפוך יעד.

אלא שהגישה הזו טומנת בחובה גם סיכון אסטרטגי לאיראן עצמה. תקיפת מדינות שכנות עלולה לדחוף אותן דווקא אל תוך קואליציה אזורית רחבה יותר בהובלת ארצות הברית וישראל. אנליסטים מעריכים כי מהלך כזה עלול להביא לבידוד גיאופוליטי חסר תקדים של איראן במזרח התיכון.

ובכל זאת, יש סימנים לכך שהנהגת איראן מוכנה לשלם את המחיר. עלי לאריג'אני, מבכירי מערכת הביטחון האיראנית, כתב ברשת החברתית אקס כי "איראן, בניגוד לארצות הברית, התכוננה למלחמה ארוכה".

ייתכן שזו הנקודה המדאיגה ביותר בדיווח כולו. לא עצם הירי על מתקני האנרגיה, ולא האש בבתי הזיקוק — אלא העובדה שאיראן נכנסת לעימות הזה מתוך תפיסה אסטרטגית של סבלנות והתשה. לא כמי שמבקשת הכרעה מהירה, אלא כמי שמוכנה להחזיק מעמד עד שהצד השני יתעייף ראשון.

השאלה שמרחפת כעת מעל המזרח התיכון, מעל שוקי האנרגיה ומעל הזירה הבינלאומית כולה, פשוטה אך מטרידה: מי יישבר ראשון.