קמלה האריס יוצאת נגד המלחמה: השאלה היא אם זו ביקורת חוקתית — או קרב פוליטי חדש

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

סגנית נשיא ארצות הברית לשעבר פרסמה הודעה ברשת החברתית אקס ובה ניסחה את עמדתה באופן חד וברור: "אני מתנגדת למלחמת החלפת משטר באיראן, וחיילינו מוצבים בסכנה למען מלחמת הבחירה של טראמפ."

בשלוש שורות קצרות הצליחה האריס להציב את עצמה במרכז אחד הוויכוחים הסוערים ביותר בפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות — ויכוח שמערב שאלות של ביטחון לאומי, סמכויות חוקתיות ופוליטיקה מפלגתית.

סגנית נשיא ארצות הברית לשעבר פרסמה הודעה ברשת החברתית אקס ובה ניסחה את עמדתה באופן חד וברור: "אני מתנגדת למלחמת החלפת משטר באיראן, וחיילינו מוצבים בסכנה למען מלחמת הבחירה של טראמפ."

האריס לא הסתפקה בביקורת כללית. בהודעתה הגדירה את המהלך הצבאי כ"הימור מסוכן ומיותר בחיי אמריקאים" וטענה כי הוא מנוגד לרוח החוקה, משום שלא אושר על ידי הקונגרס. היא גם הזכירה כי הנשיא דונלד טראמפ התחייב בעבר "לסיים מלחמות ולא לפתוח חדשות", והצביעה על הפער בין ההבטחה לבין המציאות.

"מה שאנחנו רואים אינו כוח," כתבה. "זו פזיזות המחופשת לנחישות."

הניסוח היה חריף, אך הוא נגע בשאלה חוקתית אמיתית. החוקה של ארצות הברית קובעת כי הסמכות להכריז מלחמה נתונה בידי הקונגרס, בעוד הנשיא משמש כמפקד העליון של הצבא. לאורך עשרות שנים נשחק האיזון הזה, כאשר נשיאים משתי המפלגות הפעילו כוח צבאי מבלי לקבל הכרזה רשמית על מלחמה.

הטענה הזו אינה נשמעת רק מפיה של האריס. גם הסנאטור הדמוקרטי טים קיין ממדינת וירג'יניה העלה השבוע טענה דומה כאשר הוביל בסנאט הצבעה על החלטת סמכויות מלחמה שנועדה להגביל את המשך הפעילות הצבאית נגד איראן.

בהודעתה הדגישה האריס כי ביקורתה אינה מכוונת כלפי עצם האיום האיראני. "איראן לעולם אינה יכולה להחזיק בנשק גרעיני," כתבה, והוסיפה כי היא מודעת היטב לסכנה שמציבה הרפובליקה האסלאמית. לדבריה, המחלוקת נוגעת לאופן שבו מתקבלת ההחלטה על מלחמה ולמחיר האפשרי בחיי אדם.

עם זאת, התזמון שבו בחרה האריס להשמיע את דבריה עורר ביקורת חריפה. ההצהרה פורסמה שעות בלבד לאחר תחילת המבצע הצבאי — רגע שבו רבים בארצות הברית עדיין עיכלו את משמעות האירועים.

עבור מבקריה, הבחירה לדבר דווקא באותו רגע אינה מקרית. לאחר הפסדה בבחירות לנשיאות בשנת 2024 ולאחר שנים של ביקורת על יכולתה לקרוא את הלך הרוח הציבורי, טוענים חלק מן הפרשנים כי האריס שוב מצאה את עצמה בעמדה המנותקת מן הרגש הציבורי.

באותן שעות בדיוק התאספו אלפי איראנים־אמריקאים ברחובות לוס אנג'לס ובערים נוספות וחגגו את נפילת חמינאי — מנהיג שנתפס בעיני רבים כסמל לדיכוי פנימי ולאיום אזורי.

התגובות ברשתות החברתיות לא איחרו להגיע. הזמר והפעיל הציבורי ג'ון אונדרסיק, הידוע גם בשם הבמה "פייב פור פייטינג", כתב בציניות כי דבריה של האריס ודאי מתקבלים בשמחה בטהרן. אחרים מתחו ביקורת על העיתוי ועל הניסוח, וטענו כי הצהרתה משקפת שוב פער בינה לבין הלך הרוח הציבורי.

גם מושל מדינת קליפורניה, גווין ניוסום, שהצטרף לביקורת על המבצע וקרא לו "בלתי חוקי", מצא את עצמו תחת מתקפה דומה. ניוסום ניסה לשלב בין שני מסרים: מצד אחד קבע כי הנהגת איראן "חייבת ללכת", ומצד אחר גינה את הפעולה הצבאית שנועדה להביא לשינוי כזה. בעיני רבים, הניסיון הזה נראה כהיסוס פוליטי.

הוויכוח שהתעורר בעקבות דבריה של האריס חורג בהרבה מן הפוליטיקה המפלגתית. הוא נוגע לשאלה עקרונית: כיצד אמורה להיראות ביקורת פוליטית בזמן מלחמה.

האם פוליטיקאים רשאים לבקר את עצם ההחלטה לצאת למלחמה גם לאחר שהמבצע כבר החל? או שמא ביקורת כזו עלולה להתפרש כחולשה ולהעניק יתרון לאויב?

האריס אינה היחידה שמעלה את הטיעון החוקתי. שורה של מחוקקים דמוקרטים — וגם כמה רפובליקאים — טוענים כי כל עימות רחב עם איראן חייב לקבל אישור מפורש מן הקונגרס. אך כמו במקרים רבים בעבר, דווקא היא ניצבת כעת בחזית המחלוקת הציבורית.

כך היא מוצאת את עצמה שוב במצב מוכר: עם טיעון שיש לו בסיס חוקתי מוצק, עם ניסוח חד וברור — ועם השאלה המרחפת מעל הכול: האם אמרה את הדברים בזמן הנכון, מן המקום הנכון, ובאופן שיכול להשפיע באמת על הוויכוח הציבורי.

ובינתיים, הרחק מן הדיונים בוושינגטון ומן הוויכוחים ברשתות החברתיות, המלחמה עצמה נמשכת. הטילים ממשיכים לעוף מעל המזרח התיכון — והפוליטיקה האמריקאית, כדרכה, ממשיכה להתווכח על משמעותם.