חוק החיבוק: המאבק שמנסה להחזיר את האנושיות לכלא הנוער של לוס אנג'לס

במתקני המעצר לנוער של מחוז לוס אנג'לס קיים כלל אחד שאינו משתנה: בעת ביקור אסור לגעת. לא חיבוק, לא לחיצת יד, אפילו לא אחיזה קצרה בכף יד. עבור עשרות נערים הכלואים במתקנים "לוס פדרינוס" שבעיר דאוני ו"ברי נידורף" שבסילמר, המשמעות פשוטה וכואבת — גם כאשר אמם מגיעה לבקרם, הם אינם רשאים לחבק אותה.

הנושא עלה לתודעה הציבורית לאחר שנערים כלואים שלחו לוח בקשות לנציגת המחוז ג'ניס האן. בין הבקשות שנכתבו על הלוח הופיעה בקשה אחת בלבד, פשוטה במיוחד: האפשרות לחבק את אמם.

האן, המבקרת במתקני הנוער באופן קבוע, סיפרה כי המראה הזה היה עבורה מטלטל. לדבריה, העובדה שנערים צעירים מבקשים בראש ובראשונה חיבוק מאמם מעידה עד כמה בסיסית התחושה שנשללת מהם.

 

הנושא עלה לתודעה הציבורית לאחר שנערים כלואים שלחו לוח בקשות לנציגת המחוז ג'ניס האן. בין הבקשות שנכתבו על הלוח הופיעה בקשה אחת בלבד, פשוטה במיוחד: האפשרות לחבק את אמם.

 

בעקבות זאת הוגשה לבית המחוקקים של מדינת קליפורניה הצעת חוק מספר 1646, שזכתה לכינוי הציבורי "חוק החיבוק". יוזם החוק הוא חבר האספה המחוקקת של קליפורניה אייזק בריאן מלוס אנג'לס, והוא גובש בשיתוף עם צעירים שהיו כלואים במתקני הנוער עצמם.

אחד מהם הוא לורנס בואי, שהיה עצור במתקן "לוס פדרינוס" וכיום מתגורר במסגרת מעבר בעיר לונג ביץ'. במהלך דיון במועצת המפקחים של מחוז לוס אנג'לס סיפר כי השתתף בכתיבת החוק בזמן שהיה עדיין כלוא.

לדבריו, הצעירים במתקן לא ביקשו הטבות מיוחדות אלא דבר בסיסי: האפשרות לחבק את בני משפחתם בזמן ביקור. לאחר ההצבעה בדיון הציבורי, חיבקה האן את בואי לעיני הנוכחים — רגע שהפך במהירות לסמל של המאבק.

אולם לא כולם משוכנעים שהשינוי פשוט כל כך. ראש מחלקת שירות המבחן של מחוז לוס אנג'לס, גיום וייר־רוסה, הסביר כי האיסור על מגע פיזי נועד במקור למנוע הברחת סמים וחפצים אסורים במהלך ביקורים.

לדבריו, ניסויים קודמים שבהם הותרו חיבוקים תחת פיקוח דרשו כוח אדם גדול בהרבה. באחד המקרים, במהלך ביקורים מיוחדים ביום האהבה, נדרשו עשרים אנשי ביטחון נוספים כדי לפקח על הביקורים. לפי הערכת המחלקה, אם תונהג מדיניות קבועה של ביקורי מגע, העלות השנתית עשויה להגיע לכמיליון דולר.

בנוסף, עלתה בדיון נקודה רגישה נוספת: לא כל צעיר ירצה במגע פיזי עם משפחתו. חלק מהנערים הגיעו למערכת לאחר שחוו אלימות או התעללות בתוך המשפחה. משום כך נוסח החוק כך שהוא מאפשר חיבוקים אך אינו מחייב אותם — הבחירה הסופית תהיה בידי הצעיר עצמו.

תומכי החוק מדגישים כי השאלה אינה רק רגשית אלא גם מעשית. מחקרים בתחום השיקום של קטינים מצביעים על כך שמגע אנושי חיובי בין ילדים לבין בני משפחתם עשוי לשפר את בריאותם הנפשית, להפחית אלימות במתקנים ואף להקטין את הסיכון לחזרה לפשיעה לאחר השחרור.

אמילי זמורה מארגון "קואליציית הצדק לנוער" אמרה בדיונים כי עבור רבים מהצעירים הכלואים, המשפחה היא גורם התמיכה החשוב ביותר בתהליך השיקום.

גם וונדי ג'וליין, חברה בוועדת הפיקוח על שירות המבחן במחוז, ציינה כי הורים יכולים להיות שותפים משמעותיים בתהליך החזרה של צעירים לחברה.

לטענת התומכים, מחוז לוס אנג'לס נמצא דווקא מאחור בנושא זה. במתקני נוער רבים ברחבי ארצות הברית — בהם בערים ניו יורק, וושינגטון הבירה ויוסטון — ביקורי מגע כבר נחשבים לנוהג מקובל.

בסופו של דבר, "חוק החיבוק" אינו משנה את מערכת המשפט ואינו מבטל ענישה. אך הוא מעלה שאלה עמוקה יותר: האם מערכת הכליאה לנוער אמורה להעניש בלבד, או גם לאפשר שיקום וחיבור מחדש לחברה.

עבור הנערים שעדיין כלואים במתקנים של מחוז לוס אנג'לס, התשובה לשאלה הזאת עשויה להימדד ברגע קטן אחד — הרגע שבו יוכלו סוף סוף לחבק את אמם.