אלא שכעת, בעקבות גילויים רשמיים שהוגשו למשרד האתיקה הממשלתי של ארצות הברית, מצטיירת תמונה מורכבת הרבה יותר. בדיוק באותם ימים שבהם הנשיא וממשלו הטילו ספק פומבי בעסקה, טראמפ עצמו רכש אגרות חוב של נטפליקס ביותר מ־500 אלף דולר. בסך הכול, בין דצמבר 2025 לינואר 2026, הגיע היקף רכישותיו באגרות החוב של החברה לטווח שבין 1.1 מיליון ל־2.25 מיליון דולר. במקביל, הוא רכש גם אגרות חוב של וורנר בראדרס דיסקברי בהיקף שנע בין חצי מיליון למיליון דולר, בתקופה שבה ערכן היה נמוך יחסית — ומאז עלה.
ציר הזמן של הפרשה רק מעצים את השאלות. נטפליקס הודיעה על רצונה לרכוש את וורנר בראדרס דיסקברי ב־5 בדצמבר 2025. שלושה ימים אחר כך, ב־8 בדצמבר, נכנסה לתמונה פרמאונט־סקיידאנס, שבשליטת משפחתו של לארי אליסון — מן התורמים הבולטים לטראמפ ובעל קשרים אישיים עמו — והחלה במאבק הצעות מול נטפליקס. ימים ספורים לאחר מכן החל טראמפ להשמיע ספקות לגבי העסקה, וב־12 וב־16 בדצמבר ביצע את רכישות האג"ח. כלומר, הנשיא לא השקיע בשולי הדרמה העסקית, אלא בעיצומה.
כאן בדיוק מתחדד הפרדוקס. בניגוד לפקידים בכירים אחרים בממשל האמריקאי, הנשיא פטור מחוקי ניגוד העניינים החלים על בעלי תפקידים פדרליים. הבית הלבן מיהר להסתמך על הפטור הזה. דוברת הבית הלבן, אנה קלי, אמרה כי נכסיו של טראמפ מוחזקים בנאמנות המנוהלת בידי ילדיו, ולכן, לטענתה, “אין ניגוד עניינים”.
אלא שמומחים לאתיקה שלטונית אינם מסתפקים בתשובה הזאת. מבחינתם, השאלה אינה רק מה קובע החוק, אלא מה קורה בפועל כאשר הנשיא מחזיק אינטרס כלכלי בחברה שבמקביל ניצבת מול הכרעות רגולטוריות של ממשלו. ריצ'רד פיינטר, פרופסור למשפטים ומי שכיהן בעבר כיועץ האתיקה הראשי של הבית הלבן בממשל ג'ורג' ווקר בוש, ניסח זאת בפשטות: גם אם הפטור חוקי, הוא אינו מעלים את הבעיה הפוליטית והציבורית.
ציר הזמן של הפרשה רק מעצים את השאלות. נטפליקס הודיעה על רצונה לרכוש את וורנר בראדרס דיסקברי ב־5 בדצמבר 2025. שלושה ימים אחר כך, ב־8 בדצמבר, נכנסה לתמונה פרמאונט־סקיידאנס, שבשליטת משפחתו של לארי אליסון — מן התורמים הבולטים לטראמפ ובעל קשרים אישיים עמו — והחלה במאבק הצעות מול נטפליקס. ימים ספורים לאחר מכן החל טראמפ להשמיע ספקות לגבי העסקה, וב־12 וב־16 בדצמבר ביצע את רכישות האג"ח. כלומר, הנשיא לא השקיע בשולי הדרמה העסקית, אלא בעיצומה.
ב־27 בפברואר 2026 פרשה נטפליקס מן המרוץ, לאחר שפרמאונט־סקיידאנס זכתה בעסקה בהצעה של 110 מיליארד דולר. באותו יום עצמו נחשפו גם הגילויים הרשמיים על השקעותיו של טראמפ. מה שעדיין לא ידוע הוא האם הנשיא מכר את אגרות החוב לפני נסיגת נטפליקס והטלטלה בשוק, או שמא המשיך להחזיק בהן. הדיווח הרשמי אינו כולל את מועדי המכירה, אם התקיימו כאלה בכלל.
מעבר לעצם ההשקעה, יש בפרשה ממד מטריד נוסף: יחסי הגומלין בין עמדות הממשל, האינטרסים הכלכליים והקשרים הפוליטיים. פרמאונט־סקיידאנס נשלטת בידי גורמים המקורבים ללארי אליסון, אחד השמות המזוהים ביותר עם תרומות למחנה הרפובליקני. נטפליקס, מן העבר השני, עמדה תחת לחץ מצד הבית הלבן להדיח מן הדירקטוריון שלה את סוזן רייס, לשעבר יועצת בכירה של הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה. כשהקווים הללו מתחברים, מתקבלת תמונה שקשה מאוד להסביר כצירוף מקרים תמים.
הפרשה הזאת מחזירה למרכז ויכוח ישן, שכמעט תמיד צף מחדש בכל עידן של כוח נשיאותי מרוכז: האם ייתכן שהאדם החזק ביותר בממשל, זה שמסוגל להשפיע על רגולציה, להזיז שווקים וללוות עסקאות של מיליארדים בהצהרה אחת, אינו כפוף לאותן מגבלות אתיות החלות על סגנו, על שריו ועל בכירי הממשל שמתחתיו.
מבחינה משפטית, טראמפ אכן נהנה מפטור. מבחינה ציבורית, זהו בדיוק שורש הבעיה. משום שכאשר נשיא רוכש אגרות חוב של חברות שבאותו זמן ניצבות במוקד מאבק עסקי הנתון להשפעת ממשלו, קשה לדבר רק על טכניקה משפטית. השאלה האמיתית היא מה הציבור אמור לחשוב, ועד כמה דמוקרטיה בריאה יכולה להרשות לעצמה מראית עין כזאת.
