על פי דוח שפרסמה מועצת הצדק הפלילי, גוף דו־מפלגתי העוסק בניתוח נתוני פשיעה בארצות הברית, שיעור הרצח הארצי בשנת 2025 צפוי לעמוד על כארבעה מקרים לכל מאה אלף תושבים. אם הנתון הזה יישמר גם בסיכום הסופי, יהיה זה שיעור מן הנמוכים ביותר שנמדדו בארצות הברית מאז ראשית המאה העשרים. גם בקטגוריות רחבות אחרות, ובהן שוד, גניבה ופריצה, נרשמה ירידה עקבית.
לדברי ארנסטו לופס, חוקר בכיר במועצה ושותף לכתיבת הדוח, רוב סוגי הפשיעה כבר נמוכים יותר מכפי שהיו לפני תקופת הקורונה. לדבריו, מדובר בהתאוששות משמעותית בביטחון הציבורי.
לא כל הנתונים מציירים את אותה תמונה. בעוד שהדוחות המבוססים על נתוני משטרה מצביעים על ירידה חדה, הסקר השנתי של משרד המשפטים, המבוסס על דיווחי קורבנות ולא על תלונות שהוגשו למשטרה, מצביע על תמונה מורכבת יותר. לפי הסקר, שיעורי הפגיעה האלימה לא ירדו באותה מידה, ובחלק מהמקרים אף נותרו יציבים.
כדי להבין את עוצמת השינוי, צריך לחזור אל שנת 2020. זו הייתה שנה שטלטלה את ארצות הברית: מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי, מותו של ג'ורג' פלויד, המחאות ברחובות והירידה החריפה באמון הציבור במשטרה. בתוך המציאות הזאת זינקו שיעורי הרצח בערים רבות, ובהן בולטימור, סנט לואיס, ניו אורלינס ופורטלנד. ערים שנחשבו לבעייתיות ממילא הידרדרו עוד יותר, וערים אחרות חוו לפתע גל אלימות שלא הכירו קודם לכן.
אלא שמאז החל מפנה הדרגתי. בין 2020 ל־2025 ירד שיעור הרצח בבולטימור ב־59 אחוזים, בסנט לואיס ב־43 אחוזים, ובניו אורלינס ב־39 אחוזים. גם נתוני איגוד ראשי המשטרה של הערים הגדולות, העוקב אחר עשרות ערים מרכזיות בארצות הברית, מצביעים על ירידה רחבה ומתמשכת, עד כדי כך ש־2025 מסתמנת כאחת השנים הבטוחות ביותר בעשור האחרון.
השאלה הגדולה היא כמובן מה גרם לירידה הזאת. כאן כבר מתחיל הוויכוח. חוקרים, קרימינולוגים ואנשי מדיניות מציעים כמה הסברים, וייתכן שכל אחד מהם תורם חלק מן התמונה.
ההסבר הראשון קשור לחזרה ההדרגתית לשגרה לאחר הקורונה. לדברי ג'ון רומן, חוקר בכיר באוניברסיטת שיקגו, המגפה יצרה תנאים חריגים שהגבירה אלימות: בידוד חברתי, חוסר יציבות כלכלית, עיכובים במערכת המשפט ושחרור עצורים בשל העומס בבתי הכלא. כאשר החיים חזרו בהדרגה למסלולם, גם חלק מן הגורמים הללו נחלשו.
הסבר שני נוגע להיקף הכסף שהוזרם לרשויות המקומיות. ממשל ביידן העביר מיליארדי דולרים במסגרת תוכניות סיוע מתקופת הקורונה, וכך הצליחו ערים ומחוזות להחזיר לתפקידם יותר ממיליון עובדים שמשרותיהם עמדו בסכנה: מורים, יועצים, עובדים סוציאליים, מטפלים וגם שוטרים. לדברי רומן, אלה בדיוק האנשים שעובדים מול צעירים הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר להידרדר לאלימות.
הסבר שלישי, המזוהה יותר עם גישה שמרנית, מדגיש את החזרה לאכיפה תקיפה יותר. רפאל מנגואל ממכון מנהטן טוען כי בשנים האחרונות נרשמה עלייה במספר המעצרים, בכתבי האישום, בשיעורי התביעה ובנוכחות המשטרתית ברחובות. לשיטתו, עצם החזרה של שיטור גלוי ונחוש יותר תרמה לירידה בפשיעה.
הסבר רביעי מפתיע יותר: ירידה בצריכת אלכוהול. מנגואל מציין כי עבירות אלימות רבות מתרחשות בסביבה של שתייה מופרזת, בעיקר בברים, במועדונים ובמוקדי בילוי. ככל שפחות אנשים שותים עד אובדן שליטה, כך פוחת גם מספר ההתפרצויות האלימות.
יש גם הסבר חברתי רחב יותר. צעירים רבים מבלים כיום יותר זמן לבדם, בבית או מול מסכים, ופחות זמן ברחוב. אפשר לבקר את המגמה הזאת מסיבות רבות, אך מבחינת הפשיעה היא עשויה לצמצם חיכוך, להפחית עימותים ולהקטין הזדמנויות לאלימות.
ולצד כל אלה יש גם סיבה פשוטה מאוד: אנשים נושאים פחות מזומן. בעולם של תשלומים דיגיטליים, שוד רחוב נעשה פחות משתלם, משום שלעיתים קרובות פשוט אין הרבה מה לגנוב.
אלא שלצד כל ההסברים הללו נשמעת גם אזהרה ברורה. לא כל הנתונים מציירים את אותה תמונה. בעוד שהדוחות המבוססים על נתוני משטרה מצביעים על ירידה חדה, הסקר השנתי של משרד המשפטים, המבוסס על דיווחי קורבנות ולא על תלונות שהוגשו למשטרה, מצביע על תמונה מורכבת יותר. לפי הסקר, שיעורי הפגיעה האלימה לא ירדו באותה מידה, ובחלק מהמקרים אף נותרו יציבים.
פרופ' אנה הארווי מאוניברסיטת ניו יורק מזכירה כי חלק גדול מן העבירות כלל אינן מדווחות למשטרה. לדבריה, בין 60 ל־70 אחוזים מן העבירות נשארים מחוץ לנתונים הרשמיים. לכן, אף שהמגמה הכללית בהחלט מעודדת, עדיין מוקדם מדי לקבוע בוודאות מלאה עד כמה התמונה שלמה.
גם הפוליטיקה נכנסה מיד לתמונה. הנשיא דונלד טראמפ מיהר להציג את הירידה בפשיעה כהוכחה לצדקת הקו התקיף שלו. בנאומים שנשא לאחרונה הוא הצביע במיוחד על הירידה בפשיעה בוושינגטון הבירה, וקשר אותה להחלטות אכיפה אגרסיביות יותר ולפריסת כוחות המשמר הלאומי בעיר. אכן, נתוני המשטרה המקומית מצביעים על ירידה ניכרת באלימות בעיר בשנים האחרונות, אך הוויכוח על הסיבות לכך רחוק מהכרעה.
בסופו של דבר, הירידה בפשיעה בארצות הברית היא ללא ספק בשורה חיובית. אחרי שנים של חרדה ציבורית, של כותרות קשות ושל תחושת התפרקות בערים רבות, הנתונים מספקים סיבה ממשית לאופטימיות. אבל זו עדיין אופטימיות זהירה.
מפני שהשאלה החשובה באמת אינה רק מדוע הפשיעה ירדה, אלא מה יבטיח שהיא לא תעלה שוב.
