ליל המורשת שנעלם: הניו יורק מטס נטשו את האוהדים היהודים

ביציעים של סיטי פילד יושבים כבר שנים אוהדים יהודים רבים שרואים בניו יורק מטס הרבה יותר מקבוצת בייסבול. עבורם, זו אינה רק נאמנות ספורטיבית, אלא גם חלק מסיפור אמריקאי־יהודי רחב יותר: הגירה, השתלבות, גאווה קהילתית ותחושה של בית. לכן, כש"ליל המורשת היהודית" פשוט לא הופיע בלוח האירועים של עונת 2026, התחושה לא הייתה של שינוי שיווקי שולי. היא הייתה תחושה של מחיקה.

העובדה הבסיסית ברורה: בלוח האירועים של המטס לעונה הנוכחית אין "ליל מורשת יהודית". באותה עת, הקבוצה כן מפרסמת ערבי מורשת וקהילה אחרים, והיעדרו של הערב היהודי בולט במיוחד על רקע הרשימה הזאת. לפי הדיווחים, האירוע לא נערך מאז 2023, וגם השנה לא נמסרה על כך הודעה מסודרת, לא פורסם נימוק רשמי, ולא ניתנה תשובה ציבורית ברורה שתסביר אם מדובר בהחלטה ערכית, לוגיסטית או מסחרית.

גם אם אין הוכחה חותכת למניע, יש כאן בעיה אמיתית. מפני שבחיים הציבוריים, ובוודאי בחיים של קהילה רגישה שכבר חשה חשדנות וחוסר ביטחון, גם היעדר הסבר הוא סוג של אמירה. כאשר קבוצה גדולה בניו יורק, עיר שבה חיה אחת האוכלוסיות היהודיות הגדולות בעולם, בוחרת שלא לכלול ערב מורשת יהודית בלוח רשמי עמוס בערבי זהות אחרים — ואינה מסבירה מדוע — היא מותירה את המרחב פתוח לפרשנויות הקשות ביותר.

כאן בדיוק החל הוויכוח להתלהט. מאמר שפרסם העיתונאי קווין דויטש טען כי בקרב אוהדים וגורמים קהילתיים נפוצה ההערכה שהמטס בחרו שלא לקיים את הערב מחשש למחאות אנטי־ישראליות או לתקריות אנטישמיות. הטענה הזו זכתה לתהודה עצומה ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי היהודי־אמריקאי, במיוחד על רקע האווירה המתוחה מאז 7 באוקטובר 2023. אבל צריך לומר ביושר: נכון לעכשיו, אין ראיה פומבית לכך שהמטס עצמם אמרו שהאירוע בוטל בגלל ישראל, בגלל ביטחון, או משום שנחשב "מסוכן מדי". גם האתר "אנפאקד", שבחן ישירות את הסוגיה, קבע שאין ראיות פומביות לטענה הזאת.

ובכל זאת, גם אם אין הוכחה חותכת למניע, יש כאן בעיה אמיתית. מפני שבחיים הציבוריים, ובוודאי בחיים של קהילה רגישה שכבר חשה חשדנות וחוסר ביטחון, גם היעדר הסבר הוא סוג של אמירה. כאשר קבוצה גדולה בניו יורק, עיר שבה חיה אחת האוכלוסיות היהודיות הגדולות בעולם, בוחרת שלא לכלול ערב מורשת יהודית בלוח רשמי עמוס בערבי זהות אחרים — ואינה מסבירה מדוע — היא מותירה את המרחב פתוח לפרשנויות הקשות ביותר.

יש מי שמנסים לצנן את הסערה. הקומיקאי איתן לוין, שהיה חלק מ"ליל המורשת היהודית" האחרון של המטס ב־2023, טען כי אין סיבה למהר לייחס לקבוצה מניע עוין. לדבריו, המטס היו לאורך השנים מסבירי פנים כלפי אוהדים יהודים, וייתכן בהחלט שמדובר בהחלטת תכנות רגילה ולא באמירה פוליטית. גם זו עמדה שראוי להקשיב לה. לא כל השמטה היא חרם, ולא כל טעות ניהולית היא הכרזה אידיאולוגית. אלא שגם הטיעון המתון הזה אינו משנה את העובדה הפשוטה: השנה, יהודים אינם מופיעים ברשימת ערבי המורשת של המטס.

האירוניה אף חריפה יותר כשמסתכלים על התמונה הרחבה. לפי הדיווחים, המטס כן הפגינו בשנה האחרונה מחוות כלפי הציבור היהודי: הם כיבדו ניצולת שואה, הרחיבו את היצע המזון הכשר בסיטי פילד, ואף הציעו אפשרויות כשרות לפסח. במקביל, קבוצת הבת המקומית של המועדון, ברוקלין סייקלונס, דווקא תקיים "יום חגיגה יהודי" ב־3 במאי. כלומר, לא מדובר בסילוק מוחלט של נוכחות יהודית מן המרחב הבייסבולי הניו־יורקי, אלא בהחלטה נקודתית של קבוצת האם — ודווקא משום כך, ההשמטה מעוררת יותר שאלות, לא פחות.

אפשר, כמובן, להציע כמה הסברים. ייתכן שמדובר בשינוי ארגוני תמים. ייתכן שמדובר בהחלטת שיווק. ייתכן גם שבאמת היה חשש מהפגנות, והקבוצה פשוט לא הייתה מוכנה לנהל את הסיכון. אבל כל עוד המטס אינם מדברים, כל אחת מהאפשרויות הללו נשארת בגדר השערה בלבד. ובמצב הציבורי הנוכחי, שתיקה אינה ניטרלית. היא מזינה חרדה. היא מעצימה עלבון. והיא מאפשרת לטענות לא מבוססות להפוך, בעיני רבים, לאמת כמעט רשמית.

וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. הסיפור כאן אינו רק אם אירוע אחד ירד או לא ירד מלוח השנה. הסיפור הוא שאלת השייכות. קהילות אינן נמדדות רק במחוות סמליות, אבל מחוות סמליות כן מלמדות מי נראה ומי נעלם. עבור אוהדים יהודים, במיוחד בתקופה שבה שאלות של ביטחון, זהות ונראות ציבורית נעשו טעונות כל כך, היעלמותו של "ליל המורשת היהודית" אינה רק עניין של קידום מכירות. היא נתפסת כמדד למידת הנכונות של מוסד ניו־יורקי בולט לעמוד בפומבי לצד קהל שנמצא כיום במתח ובחשש.

האם המטס "נטשו" את אוהדיהם היהודים? נכון לעכשיו, זו מסקנה חריפה מדי ביחס למה שאפשר להוכיח. אבל האם הם יצרו במו ידיהם משבר אמון שהיה אפשר למנוע בהודעה פשוטה, ברורה ומכבדת? על זה כבר קשה יותר להתווכח. לפעמים, לא המעשה עצמו הוא שמצית את הסערה — אלא הריק שנשאר אחריו. ועד שהמטס יבחרו למלא את הריק הזה במילים, אחרים ימשיכו למלא אותו בכעס, בחשד ובתחושת בגידה.