שנאת יהודים כמנוע רווח: ניק פואנטס הפך קיצוניות אנטישמית לאימפריה כלכלית

ניק פואנטס, בן 27 מאילינוי, הורחק מרוב הרשתות החברתיות המרכזיות בשל התבטאויות קיצוניות, אנטישמיות וגזעניות. אלא שההרחקה לא חיסלה את פעילותו הציבורית — היא רק דחפה אותה לשוליים דיגיטליים רווחיים יותר. לפי תחקיר מקיף של "וושינגטון פוסט", מאז תחילת 2025 ועד סוף מרץ 2026 העבירו לו כ־11 אלף תורמים קרוב ל־900 אלף דולר באמצעות תרומות בזמן שידורים חיים.

הנתון הזה אינו רק מספר מרשים; הוא מלמד על מודל כלכלי שלם. פואנטס אינו מתקיים למרות מסרי השנאה שלו, אלא במידה רבה בזכותם. האנטישמיות, ההסתה והרטוריקה הקיצונית הן הליבה של המותג שבנה — והדלק שמחזיק את הקהל שלו מעורב, נאמן ומשלם.

בין התורמים הייתה גם קריסטין קסוביינסקי, גמלאית חיל האוויר בת 57 מאוהיו, שראתה בו דמות כמעט משפחתית. היא שלחה לו כספים, כתבה לו הודעות תמיכה חמות והתפללה לשלומו. בנה סיפר כי האם ובני משפחתה האמינו שהם מסייעים לאדם נרדף שנמצא במצוקה. בפועל, כך עולה מהתחקיר, הם כלל לא הבינו את היקף הכסף שכבר זרם אליו מתורמים אחרים.

לפי תחקיר מקיף של "וושינגטון פוסט", מאז תחילת 2025 ועד סוף מרץ 2026 העבירו לו כ־11 אלף תורמים קרוב ל־900 אלף דולר באמצעות תרומות בזמן שידורים חיים.

פואנטס ביסס את מעמדו במשך שנים כדמות בולטת בשולי הימין הקיצוני בארצות הברית. הוא הילל את אדולף היטלר, תקף יהודים, שחורים ונשים, והשמיע אמירות קיצוניות שבחלק מהמקרים חצו מזמן את גבולות הפרובוקציה ועברו לשטח של אידיאולוגיית שנאה גלויה. אך במקום להרחיק ממנו את הקהל, המסרים הללו סייעו לו לבנות סביבו קהילה אדוקה.

במהלך שידוריו הארוכים, שנמשכים לעיתים שעות, הוא מקריא תרומות בקול, מגיב לתורמים בזמן אמת ויוצר אצלם תחושת קרבה אישית. כך נבנית מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על צריכת תוכן, אלא על השתייכות. התורם אינו רק משלם — הוא מרגיש חלק ממחנה, ממשפחה, מייעוד פוליטי.

לפי ניתוח "וושינגטון פוסט", מבנה התרומות מלמד על ריכוזיות גבוהה: קבוצה קטנה יחסית של תורמים גדולים אחראית לחלק ניכר מההכנסות, אך גם אלפי תורמים קטנים מזינים את המערכת. חלקם משתמשים בשמות בדויים המרמזים על גזענות, אנטישמיות ושפת קוד פנימית של הקהילה.

מומחים לקיצוניות מזהירים שהמודל הזה מסוכן במיוחד משום שהוא מחבר בין אידיאולוגיה, כסף ותחושת שייכות. תרומה לשידור חי אינה רק פעולה פיננסית — היא הצהרת נאמנות. היא מחזקת את הדמות הקיצונית, מממנת את המשך פעילותה, ומאפשרת לה לשכנע תומכים נוספים שהמחנה שלהם חי, פעיל וצומח.

המקרה של קסוביינסקי ממחיש גם את הפן האנושי והטראגי של המערכת הזאת. היא לא ראתה בעצמה מי שמממנת מכונת הסתה. מבחינתה, היא תמכה באדם שהרגישה קרובה אליו. כאשר חלתה בסרטן הלבלב והבינה שזמנה קצוב, היא המשיכה לכתוב לו ולשלוח לו מסרים אישיים. לאחר מותה, בנה סיפר כי האיש שהבטיח לשמור על קשר פשוט נעלם.

זהו אולי אחד הפרטים החזקים ביותר בתחקיר: מאחורי מנגנון ההכנסות המתוחכם לא מסתתרת רק אידיאולוגיה קיצונית, אלא גם ניצול רגשי. אנשים בודדים, פגיעים או מחפשי שייכות אינם רק צרכנים של תוכן — הם הופכים למשאב כלכלי.

פואנטס אינו רק תופעת רשת שולית. הוא מבקש לעצב גם כוח פוליטי ממשי. הוא קרא לתומכיו לפעול נגד מועמדים מסוימים בימין האמריקאי, ובמפלגה הרפובליקנית כבר מזהים את השפעתו כגורם רעיל ומסוכן. העובדה שהוא ממשיך לצבור תשומת לב, השפעה והכנסות מלמדת שהבעיה רחבה יותר מאדם אחד.

מה שהתחקיר הזה חושף הוא לא רק את סיפורו של קיצוני אחד, אלא את הכלכלה החדשה של השנאה. בעידן של פלטפורמות נישתיות, מיקרו־תשלומים וקהילות סגורות, אפשר להפוך הסתה למודל עסקי, אנטישמיות למותג, ובדידות של תומכים להכנסה קבועה.

במובן הזה, השאלה אינה רק מי תורם לניק פואנטס — אלא איזה עולם דיגיטלי מאפשר לו להפוך שנאה למוצר כל כך רווחי.