טראמפ מאריך את הפסקת האש עם איראן — אבל טהרן עדיין לא אמרה כן

דונלד טראמפ מנסה להציג שליטה, אבל המציאות האזורית מסרבת להתיישר לפי הפוסטים שלו. בימים האחרונים הודיע נשיא ארצות הברית על הארכת הפסקת האש עם איראן לבקשת ראש ממשלת פקיסטן, שהבז שריף, כדי לאפשר מרחב נוסף למגעים דיפלומטיים. אלא שכמעט מיד התברר שההארכה הזאת רחוקה מלהיות פריצת דרך: איראן עדיין לא התחייבה לשוב לשולחן, המצור הימי האמריקאי נשאר על כנו, ובוושינגטון עצמה נשמעים כבר קולות של חוסר סבלנות.

זה לב הסיפור: לא שלום, אפילו לא רגיעה יציבה, אלא השהיה מתוחה. ארצות הברית אומרת שהיא נותנת עוד זמן. איראן אומרת בפועל שאין על מה לדבר כל עוד הלחץ הצבאי והכלכלי נמשך. פקיסטן מנסה לתווך, האו"ם מברך, והעולם כולו מסתכל בעיקר על נקודה אחת במפה — מיצר הורמוז.

מבחינת טראמפ, ההארכה נועדה לייצר מנוף, לא ויתור. לפי הדיווחים, הוא ממתין ל"הצעה מאוחדת" מצד טהראן, אך במקביל ארצות הברית ממשיכה את המצור על נמלים איראניים ומפעילה לחץ כבד על יצוא הנפט של איראן. המשמעות ברורה: וושינגטון רוצה לנהל משא ומתן מעמדת כוח, לא מעמדת פשרה. אלא שדווקא הגישה הזאת היא גם מה שמונע, בשלב זה, חזרה ממשית לשיחות.

מבחינת טראמפ, ההארכה נועדה לייצר מנוף, לא ויתור. לפי הדיווחים, הוא ממתין ל"הצעה מאוחדת" מצד טהראן, אך במקביל ארצות הברית ממשיכה את המצור על נמלים איראניים ומפעילה לחץ כבד על יצוא הנפט של איראן. המשמעות ברורה: וושינגטון רוצה לנהל משא ומתן מעמדת כוח, לא מעמדת פשרה. אלא שדווקא הגישה הזאת היא גם מה שמונע, בשלב זה, חזרה ממשית לשיחות.

טהראן, מצדה, מתעקשת שלא מדובר בדיפלומטיה אלא בכפייה. לפי הדיווחים, איראן היססה לאשר השתתפות בסבב נוסף של מגעים כל עוד המצור האמריקאי נמשך, ואף הציגה את תפיסת הספינה האיראנית בידי ארצות הברית כהפרה של הפסקת האש. במילים אחרות, מבחינתה, וושינגטון מבקשת שיחות תחת אש.

וכאן נכנס מיצר הורמוז — לא כרקע, אלא כלב המשבר. המצר הזה אינו רק נתיב ימי חשוב; הוא אחד העורקים המרכזיים של שוק האנרגיה העולמי. כל עיכוב, איום או חסימה בו מתורגמים כמעט מיד למחירי נפט גבוהים יותר, לחשש בשווקים וללחץ כבד על מדינות שתלויות באספקה סדירה מהמפרץ. לכן, גם כשבוושינגטון מדברים על הפסקת אש, הם למעשה מדברים על שליטה במסלול המסוכן ביותר בכלכלה הגלובלית.

הבעיה היא שהמסרים של טראמפ עצמם אינם יציבים. מצד אחד, הוא הודיע על הארכת הפסקת האש. מצד שני, בריאיון ל־CNBC אמר כי אינו רוצה להאריך אותה עוד, וכי אם לא תושג התקדמות בקרוב, ארצות הברית ערוכה לחדש את הפעולה הצבאית. זו אינה רק סתירה סגנונית; זהו מסר שמערער את יסוד ההרתעה ואת יסוד הדיפלומטיה בעת ובעונה אחת. אם האמריקאים עצמם משדרים גם ארכה וגם אולטימטום, לא מפתיע שטהראן בוחרת להמתין.

בתוך התמונה הזו, פקיסטן ממלאת תפקיד חריג ורגיש. ראש הממשלה שריף הודה בפומבי לטראמפ על ההסכמה להאריך את הפסקת האש, והביע תקווה שהצדדים ינצלו את הזמן כדי להגיע להסדר יציב יותר. עצם העובדה שאסלאמאבאד הפכה לצינור תיווך מרכזי בין וושינגטון לטהראן מלמדת עד כמה הדיפלומטיה הישירה שברירית, ועד כמה שני הצדדים זקוקים למתווך שיאפשר להם לדבר בלי להיראות כמי שוויתרו.

אבל גם אם תתקיים פגישה נוספת, איש אינו מבטיח פריצת דרך. לפי הדיווחים, כמה מוקדי מחלוקת ממשיכים לחסום כל התקדמות: המצור האמריקאי, השליטה בפועל במיצר הורמוז, ותנאי הפתיחה לשיחות. כשכל אחד מהנושאים האלה לבדו מסוגל לפוצץ הבנות, קשה לראות כיצד אפשר לסגור עסקה רחבה בזמן קצר.

לכך מתווסף גם ההקשר האזורי. המתיחות בלבנון לא נעלמה, וירי הדדי בין ישראל לחיזבאללה איים בימים האחרונים לשחוק עוד יותר את היציבות השברירית. עבור איראן, כל זירה כזו היא חלק מאותו מאזן לחצים רחב; עבור ארצות הברית, כל זירה כזו מגדילה את הסיכון שהפסקת האש הנוכחית תתברר כהפוגה קצרה בלבד.

לכן השאלה האמיתית כעת איננה אם טראמפ הכריז על הארכה, אלא אם יש מאחוריה תהליך אמיתי. בשלב זה, התשובה חלקית מאוד. יש יותר זמן, אך אין עדיין יותר אמון. יש מתווך, אך אין הבנה. יש דיפלומטיה, אך היא מתנהלת תחת איום מתמיד של חידוש הלחימה.

המשמעות עבור העולם פשוטה ומטרידה: שום דבר עדיין לא הוכרע. כל עוד איראן אינה אומרת כן, וכל עוד ארצות הברית מחזיקה גם במצור וגם באיום צבאי, הפסקת האש אינה סוף המערכה — אלא רק הפסקה בין שני סבבים אפשריים. ובמזרח התיכון של 2026, גם הפסקה כזו מספיקה כדי להעלות את מחירי הנפט, לטלטל בורסות, ולהזכיר עד כמה שברירית היציבות שעליה נשען העולם כולו.