המרד הגיע מבפנים: סטודנטים יהודים נטשו את הילל בגלל ישראל

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

בשבועות הראשונים שלאחר מתקפת 7 באוקטובר ארגנו סטודנטים יהודים בקולג' מידלברי שבוורמונט מכירת חלות לצורך גיוס תרומות ל"מרכז המטבח העולמי" — ארגון סיוע הומניטרי שחילק מזון לאזרחים בעזה. מבחינת הסטודנטים זו הייתה יוזמה אנושית פשוטה. מבחינת הנהגת הילל הבינלאומי, כך לפחות הבינו במידלברי, זו הייתה חריגה פוליטית בעייתית.

לטענת הסטודנטים, זמן קצר לאחר מכן הגיע מכתב נזיפה מהארגון הארצי, שהטיל ספק בעצם גיוס הכספים עבור עזה. עבור חלק מחברי הקהילה היהודית בקמפוס, זה היה רגע של שבר. קארולין ג'פי, שלימים נבחרה לעמוד בראש מועצת הסטודנטים של הסניף, תיארה זאת כרגע שבו הבינה שהארגון שאמור לייצג חיים יהודיים בקמפוס כבר אינו מייצג את הערכים היהודיים שלה.

מאותו רגע החל תהליך ארוך ושקט שנמשך יותר משנה. התקיימו שיחות עם הנהלת הקולג', התייעצויות עם סטודנטים, סקרים פנימיים ומגעים מול הנהגת הילל הבינלאומי. בשבוע שעבר התהליך הסתיים בהחלטה חסרת תקדים: מועצת הסטודנטים של הילל מידלברי הצביעה ברוב של שבעה מול אחד להתנתק מהארגון הבינלאומי ולפעול באופן עצמאי תחת שם חדש — "האגודה היהודית של מידלברי".

ההחלטה אינה סמלית בלבד. המשמעות היא שהקהילה היהודית בקמפוס תמשיך לקיים תפילות, ארוחות שבת, חגים ופעילויות קהילתיות — אך ללא מימון, חסות או כפיפות אידיאולוגית להילל הבינלאומי.

מאז פרוץ המלחמה בעזה מתמודדים מוסדות יהודיים בקמפוסים אמריקאיים עם טלטלה חסרת תקדים. סניפי הילל ברחבי ארצות הברית הפכו מוקדי מחאה, ובכמה אוניברסיטאות אף נעשו ניסיונות להפסיק את מימונם או להחרים אותם. באוניברסיטה החדשה בניו יורק ניסה הסנאט הסטודנטיאלי לשלול תקציבים מהילל המקומי, ובאוניברסיטת ניו יורק קראו קבוצות של סטודנטים ומרצים יהודים לנתק קשר עם הארגון. בתמונה: בית הלל במידלברי

בהצהרה שפרסמו ניסו חברי המועצה להבהיר כי אינם יוצאים נגד עצם קיומה של ישראל או נגד סטודנטים ציונים. להפך. לטענתם, המטרה היא ליצור מרחב יהודי פתוח ומכיל יותר, שבו ניתן יהיה לקיים שיח מגוון גם בנושאים פוליטיים רגישים. אלא שמתחת לניסוחים הזהירים הסתתרה טענה חריפה הרבה יותר: שהילל הבינלאומי דורש נאמנות פוליטית ברורה בכל הקשור לישראל — ואינו מותיר מקום אמיתי לפלורליזם.

הילל הבינלאומי מצדו לא נסוג מעמדותיו. בתגובה רשמית הבהיר הארגון כי הוא רואה עצמו גוף ציוני מובהק, וכי לא יאפשר מתן במה לעמדות השוללות את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. במקביל הודיע הארגון כי הוא בוחן מחדש את מעמד הסניף במידלברי ואת התאמתו לערכי התנועה.

אלא שהסיפור של מידלברי גדול בהרבה מקמפוס קטן בוורמונט. מאז פרוץ המלחמה בעזה מתמודדים מוסדות יהודיים בקמפוסים אמריקאיים עם טלטלה חסרת תקדים. סניפי הילל ברחבי ארצות הברית הפכו מוקדי מחאה, ובכמה אוניברסיטאות אף נעשו ניסיונות להפסיק את מימונם או להחרים אותם. באוניברסיטה החדשה בניו יורק ניסה הסנאט הסטודנטיאלי לשלול תקציבים מהילל המקומי, ובאוניברסיטת ניו יורק קראו קבוצות של סטודנטים ומרצים יהודים לנתק קשר עם הארגון.

אבל מידלברי שונה מכל המקרים הללו. כאן לא מדובר בלחץ חיצוני של פעילים פרו־פלסטינים או של הנהלות עוינות. המרד הגיע מבפנים. דווקא הסטודנטים היהודים שהפעילו את הסניף, ארגנו את תפילות השבת ובנו את חיי הקהילה היהודיים — הם אלה שהחליטו להסיר מעליהם את המותג "הילל".

האירוע הזה חושף בעוצמה את השסע ההולך ומעמיק בתוך הקהילה היהודית־אמריקאית, במיוחד בין הדור המבוגר לבין צעירים יהודים בקמפוסים. בעוד רבים מהמנהיגים היהודים בארצות הברית ממשיכים לראות בתמיכה בלתי מסויגת בישראל חלק מרכזי בזהות היהודית, יותר ויותר צעירים יהודים — בעיקר בחוגים ליברליים — מתקשים לקבל את הדרישה הזו כמובן מאליו.

עבור חלקם, הביקורת על ממשלת ישראל ועל המלחמה בעזה אינה עומדת בסתירה לזהות יהודית או אפילו לציונות. מבחינתם, הבעיה מתחילה כאשר מוסדות יהודיים מציבים גבולות ברורים לשיח ומאותתים אילו עמדות מותר להשמיע ואילו חורגות מהלגיטימי.

עם זאת, הסיפור של מידלברי מורכב יותר מהניסיון לצייר את הסטודנטים כאנטי־ישראלים. חברי הארגון החדש לא קראו לחרם על ישראל, לא התנערו מהזהות היהודית שלהם ולא פירקו את חיי הקהילה בקמפוס. להפך. הם ביקשו להמשיך לקיים אותם — אבל בלי כפיפות פוליטית לגוף חיצוני.

בסופו של דבר, השאלה שמרחפת מעל הפרשה אינה רק מה יקרה לסניף אחד בוורמונט, אלא מי יקבע בעתיד את גבולות הזהות היהודית באמריקה. האם מוסדות ותיקים כמו הילל ימשיכו להגדיר ציונות כתנאי סף להשתייכות לקהילה היהודית בקמפוסים, או שדור צעיר של יהודים ידרוש יהדות רחבה, פתוחה ופוליטית פחות.

מה שהתרחש במידלברי הוא הרבה יותר מעימות מקומי. זהו סימן אזהרה עבור הממסד היהודי־אמריקאי כולו — עדות לכך שהוויכוח על ישראל כבר אינו מתנהל רק בין יהודים ללא־יהודים, אלא בתוך הבית עצמו.