זוהראן המטומטם חייב לעוף: מייקל רפפורט מכריז מלחמה על ראש עיריית ניו יורק

ניו יורק — מייקל רפפורט מעולם לא נראה כמו פוליטיקאי. הוא לא מדבר בשפה נקייה, לא מחפש להישמע ממלכתי, ולא מסתיר את הזעם שלו. במשך עשרות שנים הוא היה מזוהה בעיקר עם תפקידי קשוח ניו־יורקי בסרטים ובסדרות, אבל בשנים האחרונות הפך לדמות פוליטית רועשת במיוחד — בעיקר סביב המאבק באנטישמיות והכאוס ברחובות ניו יורק. עכשיו הוא לוקח את זה צעד אחד קדימה: רפפורט מודיע שהוא מתכוון לרוץ לראשות עיריית ניו יורק ב־2029.

“מעולם לא חשבתי שאשקול להתמודד לראשות העיר”, אמר בראיון לערוץ “ניוז ניישן”. “אבל אני אעשה את זה בדרך שלי. לא כמו פוליטיקאי רגיל. אני אוהב את העיר הזאת יותר מדי בשביל לשבת בשקט”.

“מעולם לא חשבתי שאשקול להתמודד לראשות העיר”, אמר בראיון לערוץ “ניוז ניישן”. “אבל אני אעשה את זה בדרך שלי. לא כמו פוליטיקאי רגיל. אני אוהב את העיר הזאת יותר מדי בשביל לשבת בשקט”.

מי שהפך, לדבריו, את הרעיון המשוגע הזה לרציני הוא ראש העיר המכהן זוהראן ממדאני — פוליטיקאי פרוגרסיבי צעיר שהפך בתוך שנים ספורות לאחד הכוחות הבולטים בפוליטיקה האמריקאית העירונית. רפפורט לא מנסה אפילו להסתיר את השנאה הפוליטית שלו כלפיו. הוא מכנה אותו שוב ושוב “זוהראן המטומטם”, וטוען כי ניו יורק הולכת ומתפרקת תחת הנהגתו.

“אי אפשר לנצח אותו בנחמדות”, אמר רפפורט. “הוא חלקלק מדי, מלוטש מדי. הדרך היחידה לנצח אותו היא עם מנטליות של רחוב ניו־יורקי. בלי זיופים ובלי משחקים”.

זו אינה התבטאות רגעית. כבר בינואר הכריז בפודקאסט שלו כי “ראש עיריית רפפורט בדרך”, ובהמשך פרסם סרטון באינסטגרם שבו הבטיח להחזיר את ניו יורק להיות “בטוחה, שפויה ומשגשגת”. “נולדתי פה. גדלתי פה. אין לי חיוכים מזויפים ואין לי שטויות”, אמר. “אני אקח אחריות כשאטעה, אבל אני גם אלחם על העיר הזאת”.

מאחורי ההתפרצויות והסגנון המחוספס מסתתרת תחושת זעם אמיתית שמדברת להרבה ניו־יורקים. רפפורט טוען כי העיר איבדה שליטה — שהפשיעה חוזרת לרחובות, שהחיים הפכו יקרים בצורה בלתי נסבלת, ושאנטישמיות הפכה לדבר שמקבלים בהשלמה בשם “חופש המחאה”.

רק בשבוע שעבר תקף בחריפות את מושלת מדינת ניו יורק קתי הוקול, אחרי שמפגינים אנטי־ישראלים הפגינו מחוץ לבית כנסת בעיר. חלקם עטו מסכות וכיסו את פניהם. רפפורט פרסם סרטון מהמקום וכתב: “הוקול, היו לך שלוש שנים לעצור את הטירוף הזה ולא עשית כלום. תתפטרי בבושה”.

העמדות הללו הפכו אותו לאחד הקולות היהודיים הבולטים והנפיצים ביותר ברשתות החברתיות מאז תחילת המלחמה בעזה. עבור תומכיו הוא אומר את מה שאחרים מפחדים לומר. עבור מבקריו הוא עוד סלבריטי זועם שמחפש תשומת לב.

אבל כדי להבין למה רפפורט מצליח לעורר כזה עניין, צריך להבין גם את היריב שלו. זוהראן ממדאני, בן 34, נחשב לכוכב עולה בפוליטיקה הפרוגרסיבית בארצות הברית. בן למהגרים ממוצא הודי־אוגנדי, הוא בנה לעצמו בסיס תמיכה עצום בקרב צעירים, שוכרי דירות ומצביעים שמאסו ביוקר המחיה ובפוליטיקה הישנה של ניו יורק.

ממדאני מדבר בצורה רגועה, מסודרת ואינטליגנטית. הוא מציג מדיניות חברתית ברורה, תוקף את בעלי ההון ואת מחירי הדיור המטורפים בעיר, ומצליח לסחוף אחריו ציבור צעיר שמרגיש שהמערכת הוותיקה כבר אינה מייצגת אותו. אפילו רפפורט עצמו מודה בזה. “הוא טוב מאוד במה שהוא עושה”, אמר. “אין דרך להיות יותר נחמד ממנו או יותר כריזמטי ממנו”.

ולכן רפפורט בחר באסטרטגיה הפוכה לחלוטין: לא לנסות להישמע ממלכתי, אלא להישמע כמו ניו יורקר זועם מהרחוב. בלי מסננים, בלי יועצי תדמית ובלי פוליטיקלי קורקט.

השאלה הגדולה היא האם מדובר במועמדות אמיתית — או בעוד מופע תקשורתי רועש של כוכב שמבין איך למשוך כותרות. בינתיים לרפפורט אין תכנית כלכלית מסודרת, אין צוות פוליטי משמעותי ואין ניסיון ניהולי. מצד שני, גם דונלד טראמפ התחיל כבדיחה פוליטית בעיני רבים — עד שנכנס לבית הלבן.

רפפורט עצמו משאיר לעצמו נתיב מילוט. הוא טוען שיוותר על הריצה אם יופיע מועמד “חזק ומוכשר יותר” שיוכל להביס את ממדאני. אבל בינתיים, נראה שהוא נהנה מכל רגע במאבק הזה.

ובניו יורק של השנים האחרונות — עיר שבה פוליטיקה, כעס, רשתות חברתיות ופופוליזם מתערבבים בלי הפסקה — גם מועמד שנשמע כמו קרב רחוב בברונקס כבר לא נראה בלתי אפשרי.