מחקר חדש של חברת "אפרטמנט ליסט" מציג תמונה חריגה אפילו ביחס לערים היקרות ביותר בארצות הברית: רק 11% מהצעירים בני 25 עד 34 במטרופולין לוס אנג'לס הם בעלי בתים. זהו הנתון הנמוך ביותר במדינה כולה. אפילו בניו יורק, בוסטון או סן פרנסיסקו שיעור הבעלות גבוה יותר.
המספר הזה אינו רק נתון סטטיסטי. הוא משקף שינוי עמוק שמתרחש מתחת לפני השטח בחברה האמריקאית — ובעיקר בקליפורניה. דור שלם של צעירים עובד, משלם אלפי דולרים בחודש על שכירות, מחזיק לעיתים במשרות טובות, אבל עדיין רחוק מאוד מהיכולת לרכוש דירה או בית.
מחקר חדש של חברת "אפרטמנט ליסט" מציג תמונה חריגה אפילו ביחס לערים היקרות ביותר בארצות הברית: רק 11% מהצעירים בני 25 עד 34 במטרופולין לוס אנג'לס הם בעלי בתים. זהו הנתון הנמוך ביותר במדינה כולה. אפילו בניו יורק, בוסטון או סן פרנסיסקו שיעור הבעלות גבוה יותר.
הסיבה המרכזית ברורה: מחירי הנדל"ן התרחקו לחלוטין מקצב ההכנסות. המחיר החציוני של בית קיים במחוז לוס אנג'לס עומד כיום על כ־883 אלף דולר. במחוז אורנג' הסמוך המחיר כבר חצה את רף 1.18 מיליון הדולר. ברחבי קליפורניה כולה המחיר החציוני הגיע באביב האחרון לכ־814 אלף דולר — זינוק של יותר מ־34% בתוך חמש שנים בלבד.
בזמן שמחירי הבתים זינקו בעשרות אחוזים, השכר של צעירים לא התקרב אפילו להדביק את הקצב. המשמעות פשוטה: גם מי שמרוויחים משכורות שנחשבו בעבר גבוהות, מתקשים כיום לחסוך מספיק כסף למקדמה ראשונית.
אדוארד קולסון, פרופסור לכלכלה ונדל"ן מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה באירוויין, מסביר כי עבור רבים מהצעירים הבעיה איננה רק המשכנתה — אלא עצם הכניסה למשחק. "הקושי הגדול ביותר הוא גיוס המקדמה הראשונית," הוא אומר. "לצעירים שאין להם הורים או בני משפחה שיכולים לעזור, זה כמעט בלתי אפשרי."
בפועל, שוק הדיור בקליפורניה הופך יותר ויותר לשוק של ירושות וסיוע משפחתי. מי שנולדו להורים בעלי נכסים או חסכונות מצליחים לעיתים לקבל עזרה ברכישת בית ראשון. מי שלא — נשארים במעגל השכירות.
אלא שגם השכירות עצמה הפכה למלכודת כלכלית. שכר הדירה החציוני בקליפורניה עומד כיום על כ־2,760 דולר בחודש — כמעט 850 דולר יותר מהממוצע הארצי. בלוס אנג'לס עצמה, זוג צעיר יכול למצוא את עצמו משלם בקלות יותר מ־3,000 דולר בחודש עבור דירה ממוצעת.
המשמעות היא שכסף שהיה אמור להפוך לחיסכון, נעלם מדי חודש על שכר דירה, חשבונות ויוקר מחיה. צעירים רבים מצליחים אולי לשרוד — אבל לא להתקדם.
קנדיס בלייר, מתווכת נדל"ן ותיקה מדרום מחוז אורנג', אומרת שהשינוי בשטח דרמטי. לדבריה, מתוך עשרות עסקאות שסגרה בשנה האחרונה, רק בודדים היו רוכשים צעירים שקנו ללא עזרה מהמשפחה. "כמעט כל מי שהצליח לקנות קיבל עזרה מההורים," היא אומרת. "בלי זה, קשה מאוד להיכנס היום לשוק."
התוצאה היא פער חברתי הולך וגדל. אם בעבר רכישת בית סימלה הצלחה שניתן להגיע אליה דרך עבודה והתמדה, כיום היא הופכת יותר ויותר לסמל מעמדי שעובר בירושה. צעירים רבים מרגישים שהם משחקים במשחק שלא באמת נועד עבורם.
הנתונים בקליפורניה קשים כמעט בכל עיר גדולה. בסן פרנסיסקו ובסן חוזה רק כ־14% מהצעירים מחזיקים בבעלות על בית. בסן דייגו הנתון עומד על 15%. אפילו בריברסייד, שנחשבת זולה יחסית, מדובר בפחות מחמישית מהצעירים.
אבל לוס אנג'לס בולטת במיוחד משום שהיא מייצגת בדיוק את החלום האמריקאי הישן — העיר שאליה הגיעו במשך עשורים צעירים מכל העולם בתקווה להתחיל חיים חדשים. גם ישראלים רבים שהיגרו לעיר בשנות השמונים והתשעים הצליחו לבנות כאן חיים, לקנות בתים וליצור יציבות כלכלית.
אלא שהדור הבא כבר מתמודד עם מציאות אחרת לחלוטין. צעירים ישראלים ואמריקאים כאחד מגלים שהמסלול שהיה אפשרי עבור הוריהם כמעט ואינו קיים עוד. רבים ממשיכים לגור עם שותפים גם בשנות השלושים לחייהם, דוחים חתונה או ילדים, ולעיתים עוזבים לחלוטין את קליפורניה לטובת מדינות זולות יותר.
בשנים האחרונות גוברת ההגירה השלילית מלוס אנג'לס ומקליפורניה בכלל, בעיקר של צעירים מהמעמד הבינוני. חלקם עוברים לטקסס, אריזונה, נבדה או פלורידה — מקומות שבהם עדיין ניתן לקנות בית במחירים נמוכים משמעותית.
עבור רבים, הנתון של 11% איננו רק מספר כלכלי. הוא סימן לכך שמשהו בסיסי השתנה בחברה האמריקאית. הבית, שהיה במשך עשרות שנים סמל של יציבות, שייכות והתקדמות, הפך למוצר יוקרה שרק חלק קטן מהצעירים מסוגלים להרשות לעצמם.
ובעיר שנבנתה על חלומות, זו אולי המציאות הכואבת ביותר: דור שלם כבר לא בטוח שיש לו עתיד במקום שבו גדל.
