ככה איראן נפלה: גולה מוסלמית מזהירה את המערב מהחיבור בין השמאל לאסלאמיסטים

דאליה זיאדה מכירה היטב את המחיר של התנגדות לאסלאמיזם פוליטי. החוקרת המצרייה, שפעלה במשך שנים למען זכויות אדם וחירויות אזרח במזרח התיכון, נאלצה לעזוב את מצרים לאחר שגינתה בפומבי את טבח 7 באוקטובר ואת חמאס. כעת, לאחר שקיבלה מקלט בארצות הברית, היא מתבוננת בגל המחאות הפרו־פלסטיניות ברחבי המערב ומזהירה מפני תהליך שלדבריה כבר ראתה בעבר — בטהראן של 1979.

בריאיון לרשת “פוקס ניוז דיגיטל” תיארה זיאדה את מה שהיא מכנה “נישואים מסוכנים” בין השמאל הרדיקלי לבין האסלאמיזם הקיצוני. לדבריה, מדובר בברית שנבנית כבר שנים ארוכות סביב שנאה משותפת למערב הליברלי, לישראל ולמערכות הדמוקרטיות. “אלה שתי תנועות שונות לחלוטין, אבל הן התאחדו סביב אויב משותף”, אמרה. “כך בדיוק התחילה גם המהפכה באיראן.”

האזהרה שלה מגיעה על רקע נתונים שפורסמו בסוף השבוע האחרון, ולפיהם מאות ארגונים ברחבי העולם — בהם קבוצות שמאל רדיקליות, ארגונים מוסלמיים וקואליציות אנטי־ישראליות — תיאמו יחד מאות אירועי מחאה בעשרות מדינות. לפי הדיווח, מדובר ברשת בינלאומית בעלת תקציבים מצטברים של קרוב למיליארד דולר בשנה.

בריאיון לרשת “פוקס ניוז דיגיטל” תיארה זיאדה את מה שהיא מכנה “נישואים מסוכנים” בין השמאל הרדיקלי לבין האסלאמיזם הקיצוני. לדבריה, מדובר בברית שנבנית כבר שנים ארוכות סביב שנאה משותפת למערב הליברלי, לישראל ולמערכות הדמוקרטיות. “אלה שתי תנועות שונות לחלוטין, אבל הן התאחדו סביב אויב משותף”, אמרה. “כך בדיוק התחילה גם המהפכה באיראן.”

עבור זיאדה, הנתונים הללו אינם רק עניין פוליטי או חברתי — אלא סימן לתהליך היסטורי מוכר. היא מזכירה כיצד באיראן של שנות השבעים חברו יחד קומוניסטים, אנשי שמאל ואסלאמיסטים נגד שלטון השאה. “הקומוניסטים חשבו שהם בונים מהפכה שתוביל לחברה צודקת ושוויונית יותר”, סיפרה. “אבל האסלאמיסטים השתמשו בהם כדי לצבור כוח ולבנות לגיטימציה ציבורית. וברגע שהמהפכה הצליחה — הראשונים שנרדפו והושמדו היו אנשי השמאל עצמם.”

לדבריה, אותו דפוס בדיוק חוזר כעת בארצות הברית ובאירופה. “השמאל הפרוגרסיבי מאמין שהוא נלחם למען צדק חברתי”, היא אומרת. “אבל בפועל הוא מעניק לגיטימציה לכוחות שאינם מאמינים בדמוקרטיה, בחופש ביטוי או בזכויות אדם.”

אחת הטענות החריפות ביותר של זיאדה נוגעת למקומה של הקהילה היהודית בתוך המאבק הזה. לטענתה, יהודים במערב אינם מותקפים במקרה. “הקהילה היהודית היא אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה הליברלית במערב”, אמרה. “לכן תקיפת יהודים ודה־לגיטימציה של ישראל הן לא רק ביטוי של שנאה — אלא אסטרטגיה פוליטית.”

בדבריה היא מתייחסת גם לשימוש ההולך וגובר במונח “נכבה” בהפגנות ברחבי העולם. לדבריה, המונח, שבעבר כלל גם ביקורת פנימית בעולם הערבי על דחיית תוכנית החלוקה, הפך כיום לכלי פוליטי שמטרתו לערער על עצם הלגיטימיות של קיומה של ישראל. “כשאנשים צועקים ‘נכבה 78’ ברחובות ניו יורק, לונדון או פריז”, אמרה, “הם לא מדברים רק על אירועי 1948. הם אומרים למעשה שמדינת ישראל לא הייתה אמורה לקום מלכתחילה.”

אבל מעבר לניתוחים האידיאולוגיים, החלק המטלטל ביותר בדבריה של זיאדה הוא דווקא האישי. היא מדברת כאישה שחוותה על בשרה את קריסת המרחב הליברלי במזרח התיכון ואת עליית הכוחות האסלאמיסטיים. “ראיתי את מצרים נהרסת על ידי האנשים האלה”, אמרה. “ראיתי מה קרה למדינות אחרות באזור. ואני לא רוצה לראות את ארצות הברית מגיעה לאותו מקום.”

היא גם מזכירה כי ארצות הברית היא המדינה שנתנה לה מקלט כשהרגישה שחייה בסכנה. מבחינתה, האזהרה איננה תיאוריה אקדמית — אלא ניסיון אישי. “אני מזהה את הסימנים”, אמרה. “וראיתי כבר איך הסיפור הזה מסתיים.”

העמדות של זיאדה מעוררות כמובן מחלוקת. מבקריה טוענים כי היא מציגה תמונה פשטנית מדי של המחאה הפרו־פלסטינית וכי היא מערבבת בין ביקורת על ישראל לבין תמיכה באסלאמיזם קיצוני. אחרים טוענים שההשוואה לאיראן של 1979 מוגזמת ואינה משקפת את המציאות הפוליטית בארצות הברית.

אבל גם מי שחולק על מסקנותיה מתקשה להתעלם מהביוגרפיה שלה: חוקרת מוסלמית ממדינה ערבית, שאיבדה את ביתה ואת מקומה הציבורי לאחר שהתייצבה נגד חמאס ונגד האסלאמיזם הפוליטי. לכן, כשהיא אומרת “כבר ראיתי את זה קורה פעם אחת” — יש מי שמעדיפים לפחות להקשיב.