אמריקה בונה חומות: כך נעלמה הגדר שסימלה קהילה ופתיחות

מייק דומיניק אינו סוציולוג, פסיכולוג או חוקר חברה. הוא מתקין גדרות. אבל אחרי עשרות שנים בתחום, הוא משוכנע שאפשר להבין מה עובר על אמריקה רק באמצעות מבט בהזמנות שמגיעות למשרדו. בעבר ביקשו לקוחות גדרות עץ לבנות ונמוכות, כאלה שמסמנות גבול אך אינן מסתירות דבר. היום הם מבקשים כמעט תמיד דבר אחד: גדר גבוהה, אטומה וסגורה מכל הכיוונים.

"זו הפעם הראשונה שאני זוכר שבה אף לקוח לא הזמין גדר לבנה מסורתית במשך כל האביב", סיפר דומיניק. עבורו, מדובר ביותר משינוי אופנה. זהו סימן לתמורה עמוקה בחברה האמריקנית.

במשך עשרות שנים הייתה הגדר הלבנה חלק בלתי נפרד מהנוף הפרברי בארצות הברית. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר מיליוני משפחות עברו לפרברים החדשים שנבנו ברחבי המדינה, היא הפכה לסמל של יציבות, הצלחה ושייכות. הגדר לא נועדה להסתיר את הבית אלא דווקא להציג אותו. היא תחמה את החצר, אך השאירה אותה גלויה לעין. השכן יכול היה לראות את הילדים משחקים על הדשא, להחליף ברכת שלום בדרך לעבודה או לעצור לשיחה קצרה מעל הגדר.

המסר היה ברור: אנחנו חלק מהקהילה.

המגפה העולמית האיצה את התהליך. במהלך שנות הסגרים השקיעו מיליוני אמריקנים בשיפוץ בתיהם ובהקמת גדרות פרטיות. הבית הפך למבצר, והמרחב הציבורי נתפס כמקור לאיום

קלרנס דומיניק, אביו של מייק ומייסד העסק המשפחתי, הגיע מקנדה כנער חסר אמצעים ובנה במו ידיו את חברת הגדרות שהפכה למקור פרנסתה של המשפחה. בשנות השבעים, כך הוא נהג לספר, קרוב למחצית מהלקוחות בחרו בגדרות עץ מסורתיות. באותם ימים פרטיות לא הייתה ערך עליון. אנשים ישבו במרפסות הקדמיות, הכירו את שכניהם וראו במרחב המשותף חלק טבעי מחיי היומיום.

כיום המציאות שונה לחלוטין.

לקוחות רבים שמגיעים לדומיניק אינם מבקשים גדר כדי לסמן את גבולות המגרש. הם מבקשים ליצור הפרדה מוחלטת בינם לבין העולם שמסביבם. אחת מהם היא אנה קונפרנצ'סקו, אם לשני ילדים שעברה לאחרונה לבית חדש. היא ביקשה להתקין גדר ויניל לבנה וגבוהה, בדיוק כמו זו שהוקמה בבית הסמוך. לא מפני שהיא מסוכסכת עם השכנים, להפך. לדבריה, הם אנשים נחמדים מאוד. אבל היא מעדיפה להימנע מחיכוכים מיותרים וליצור לעצמה תחושת ביטחון.

בהמשך השיחה היא הודתה שגם החשש מפני הילדים משחק תפקיד. מה יקרה אם ירוצו לכביש? מה אם לא תראה אותם לרגע?

החששות הללו אינם בהכרח מבוססים על סכנה ממשית, אך הם מעצבים את הסביבה הפיזית שבה אנשים בוחרים לחיות. פחדים קטנים ויומיומיים הופכים לקירות, לשערים ולחומות. הגדר הגבוהה מעניקה תחושת שליטה בעולם שנראה לרבים פחות צפוי ופחות בטוח מבעבר.

המגפה העולמית האיצה את התהליך. במהלך שנות הסגרים השקיעו מיליוני אמריקנים בשיפוץ בתיהם ובהקמת גדרות פרטיות. הבית הפך למבצר, והמרחב הציבורי נתפס כמקור לאיום. רבים הניחו שהמגמה תיחלש עם החזרה לשגרה, אך בפועל קרה ההפך. הביקוש לגדרות גבוהות ממשיך לעלות גם שנים לאחר תום המשבר הבריאותי.

אלא שהמחיר של תחושת הביטחון הזו עשוי להיות גבוה.

מארק קיין, תושב בן 66, התקין גדר בגובה יותר משני מטרים כדי להסתיר את ביתו מבית הספר הסמוך. הוא הודה שיש דברים שיחסרו לו. למשל, הילדים שנהגו לעבור בשכונה בליל כל הקדושים ולדפוק על הדלתות. כשנשאל אם ימשיך לראות אותם, השיב בקצרה: "כן, אבל מרחוק."

שתי המילים הללו משקפות שינוי עמוק הרבה יותר מהחלפת חומרי בנייה. הן מתארות חברה שבה אנשים חיים זה לצד זה, אך פחות ופחות יחד. השכן נמצא במרחק של כמה מטרים בלבד, אך בפועל הוא רחוק יותר מאי פעם.

חוקרים העוסקים בחיי קהילה ובבדידות מצביעים בשנים האחרונות על ירידה עקבית במעורבות החברתית בארצות הברית. פחות אנשים מכירים את שכניהם, פחות משתתפים בפעילויות קהילתיות ופחות מרגישים חלק ממסגרת חברתית מקומית. הגדרות החדשות אינן הגורם לתופעה, אך הן הפכו לסמל מוחשי שלה.

גם עבור דומיניק עצמו מדובר בסיפור אישי. הוא גדל בין ערימות של עץ ארז, למד להעריך את מלאכת הנגרות וראה בגדרות המסורתיות מוצר בעל אופי ויופי. כיום רוב העבודה במפעל מבוססת על חומרים תעשייתיים. מכונות חותכות לוחות ויניל במהירות, בעוד שערימות העץ שהיו פעם לב העסק תופסות מקום שולי בלבד במחסן.

מדי חורף הוא ואשתו עדיין בונים שער עץ מסורתי אחד, על פי דגמים ישנים שאסף אביו במשך השנים. מדובר כמעט בטקס נוסטלגי, זיכרון לעולם שהולך ונעלם. אבל גם הוא יודע שנוסטלגיה אינה יכולה לעצור מגמות כלכליות וחברתיות. עלויות חומרי הגלם עלו, התחזוקה יקרה יותר, והלקוחות מעדיפים פתרונות זולים, עמידים ובעיקר אטומים.

יום אחד קיבל דומיניק הודעת דואר אלקטרוני מלקוח שביקש להציב גדר לבנה מסורתית סביב ביתו. לרגע הוא הרשה לעצמו לחשוב שאולי לא הכול אבוד. אולי עדיין יש אנשים שמאמינים ברעיון הישן של שכונה פתוחה וחיים גלויים לעין.

אלא שאז התברר שהבית עומד למכירה.

הגדר נועדה לשפר את מראה הנכס לפני שיימסר לבעלים חדשים, לא לבטא תפיסת עולם. דומיניק יודע היטב מה עשוי לקרות אחר כך. הרוכש הבא יוכל לפרק אותה בתוך ימים ספורים ולהחליף אותה בחומת ויניל גבוהה, לבנה ואטומה.

במובנים רבים, זהו סיפורה של אמריקה כולה. לא רק שינוי בנוף הרחובות, אלא שינוי באופן שבו אנשים רואים את עצמם ואת סביבתם. הגדר הלבנה הייתה פעם סמל של קהילה. החומה שהחליפה אותה מסמלת משהו אחר לגמרי: את הרצון להיות מוגנים, גם אם בדרך מאבדים את הקשר עם מי שחי ממש מעבר לה.