טאקר קרלסון שבר את הכלים: המרד החדש בימין האמריקאי מתחיל בישראל

יש רגעים בפוליטיקה האמריקאית שבהם אמירה אחת חושפת תהליך עמוק בהרבה מהכותרת שמייצרת אותה. כאשר טאקר קרלסון הכריז השבוע כי הוא "בחוץ" מהמפלגה הרפובליקנית, רבים ראו בכך עוד התקף זעם של פרשן שנוי במחלוקת. אולם מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית מבין שמדובר באירוע משמעותי בהרבה. קרלסון אינו עוד מגיש טלוויזיה. במשך יותר מעשור הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר על הבסיס הרפובליקני, האיש שעזר לעצב את תפיסת העולם של מיליוני מצביעי טראמפ.

הפעם, הסיבה למשבר אינה תקציב, הגירה או מלחמת תרבות. הסיבה היא ישראל.

קרלסון טוען כי המפלגה הרפובליקנית חדלה לייצג את האינטרס האמריקאי. לדבריו, החלטות מרכזיות מתקבלות לפי מה שטוב לישראל, לתורמים גדולים ולמוקדי כוח בוושינגטון, ולא לפי מה שטוב לאזרח האמריקאי. אלו דברים חריפים במיוחד משום שהם נאמרים על ידי אדם שבמשך שנים נחשב לאחד הקולות המזוהים ביותר עם הימין האמריקאי.

קרלסון אינו לבד. בשנים האחרונות צמח בתוך המחנה הרפובליקני זרם חדש של בדלנים ולאומנים הטוענים כי ארצות הברית משקיעה יותר מדי כסף, כוח אדם ומשאבים בסכסוכים מעבר לים. מבחינתם, המלחמות באוקראינה, במזרח התיכון ובאזורים אחרים אינן משרתות את האינטרס הלאומי האמריקאי

כדי להבין את משמעות הדברים, צריך להבין את מעמדו של קרלסון. גם אחרי שעזב את פוקס ניוז, הוא נשאר אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתקשורת השמרנית. הפודקאסט שלו מגיע למיליוני אמריקאים, רבים מהם מצביעי טראמפ אדוקים. כאשר קרלסון משנה כיוון, הוא אינו עושה זאת לבד. הוא גורר אחריו ציבור גדול שמקשיב לו בקשב רב.

אבל הסיפור הגדול יותר הוא שקרלסון אינו לבד. בשנים האחרונות צמח בתוך המחנה הרפובליקני זרם חדש של בדלנים ולאומנים הטוענים כי ארצות הברית משקיעה יותר מדי כסף, כוח אדם ומשאבים בסכסוכים מעבר לים. מבחינתם, המלחמות באוקראינה, במזרח התיכון ובאזורים אחרים אינן משרתות את האינטרס הלאומי האמריקאי.

אחת הדמויות הבולטות ביותר במחנה הזה היא חברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין. אף שהיא נחשבת לבעלת ברית של טראמפ, היא מתחה ביקורת חריפה על המעורבות האמריקאית בעימות מול איראן והזהירה מפני מלחמה נוספת במזרח התיכון. גרין אמנם אינה אנטי־ישראלית במובן המסורתי, אך היא מייצגת גישה הולכת ומתחזקת שלפיה האינטרסים האמריקאיים חייבים לעמוד לפני כל שיקול אחר.

לצדה אפשר למצוא את חבר הקונגרס תומאס מאסי, את איש התקשורת סטיב באנון, את מאט גייטץ' ואישים נוספים המזוהים עם תנועת "אמריקה תחילה". לא כולם מחזיקים באותן עמדות כלפי ישראל, אך רבים מהם חולקים תפיסה משותפת: ארצות הברית צריכה להפסיק להיות השוטר של העולם.

מבחינת ישראל והקהילה היהודית בארצות הברית, זו התפתחות מורכבת. מצד אחד, אין מדובר בתנועה אנטישמית במובנה הקלאסי. רבים מהאנשים הללו תומכים בזכותה של ישראל להתקיים ואף מביעים אהדה כלפיה. מצד שני, חלק מהרטוריקה שבה הם משתמשים – הטענה שישראל מפעילה השפעה מוגזמת על וושינגטון או שהפוליטיקאים האמריקאים פועלים קודם כול למענה – נוגעת בנקודות רגישות מאוד ומזכירה לעיתים טיעונים ששימשו במשך שנים גורמים אנטישמיים.

זו בדיוק הסיבה שקרלסון כה משמעותי. הוא מצליח לקחת רעיונות שבעבר היו בשולי השיח ולהכניס אותם אל לב המיינסטרים השמרני. כאשר פעיל קיצוני טוען שישראל שולטת במדיניות החוץ האמריקאית, ההשפעה מוגבלת. כאשר טאקר קרלסון אומר דברים דומים בפני מיליוני מאזינים, ההשפעה שונה לחלוטין.

השאלה הגדולה היא האם מדובר בתופעה חולפת או בשינוי עומק. נכון לעכשיו, מרבית ההנהגה הרפובליקנית עדיין תומכת בישראל באופן נרחב יותר מאשר המפלגה הדמוקרטית. רוב חברי הקונגרס הרפובליקנים ממשיכים להצביע בעד סיוע לישראל ולראות בה בעלת ברית אסטרטגית מרכזית. אך לראשונה זה שנים, התמיכה הזו כבר אינה מובנת מאליה בכל חלקי המחנה השמרני.

האם זו בשורה רעה ליהודים? בטווח הקצר, לא בהכרח. התמיכה הרפובליקנית בישראל עדיין חזקה מאוד. בטווח הארוך, לעומת זאת, יש כאן מגמה שראוי לעקוב אחריה. אם הימין האמריקאי והפרוגרסיבים בשמאל יתחילו, מסיבות שונות לחלוטין, להגיע לאותן מסקנות לגבי ישראל – ירושלים עלולה למצוא את עצמה בעתיד מול קואליציה פוליטית בלתי צפויה.

לכן ההצהרה של טאקר קרלסון חשובה הרבה מעבר לעתידו הפוליטי. היא מסמנת שינוי אפשרי במפת הכוחות של אמריקה. וכאשר אמריקה משתנה, ישראל תמיד צריכה לשים לב