תשעה באב של הלב שלי: סיגל ברנס נפרדת מיקיר לוי

הכרתי את יקיר במהלך צילומי התוכנית ״האמריקאים״ אבל מהר מאוד הוא הפך עבורי להרבה יותר מחבר לעבודה. נרקם בינינו קשר מיוחד של אח ואחות. קשר של כבוד, אהבה, צחוק, הערכה ובעיקר אנושיות.
כשהגעתי לבית העלמין, לבושה בשחור, והרמתי את ראשי, ראיתי ים של אנשים: צעירים ומבוגרים. בני משפחה. חברי ילדות. חברים מלוס אנג׳לס. אנשים שעלו על מטוס במיוחד כדי להיפרד ממנו. היו כאלה שלא באו רק להלוויה, אלא נשארו כדי לשבת עם המשפחה בשבעה. עמדנו שם, אנשי הקהילה שלנו מלוס אנג׳לס. הסתכלנו זה על זה. הכרנו, לחצנו ידיים, אבל לא באמת הצלחנו לדבר. הגרון היה חנוק. רק מבט אחד הספיק כדי להבין את גודל האסון.

סיגל ויקיר 
כולנו שאלנו את אותה שאלה. איך זה יכול להיות שאדם שכל כך אהב את החיים איננו עוד? הרב שנשא את ההספד סיפר כיצד הכיר את יקיר עוד מילדותו. הוא סיפר על ילד שאיבד את אביו בגיל שלוש, אבל כבר אז הרגיש שהוא הגבר של הבית. ילד שגדל להיות אדם שנושא על כתפיו אחריות, שתמך באמו ובאחיותיו כל חייו, וגם כשעבר ללוס אנג'לס והקים משפחה לתפארת עם אשתו האהובה מיטל ושלושת ילדיהם – מעולם לא שכח את הבית שממנו בא.
הרב סיפר דבר קטן, שלפתע הפך לדבר הכי גדול בעולם. יקיר לא פספס אף יום שישי בלי להתקשר לאמו. שיחת טלפון אחת. מחווה גדולה של אהבה.
אחריו עלו לדבר חבר ילדותו, אחיו ואחיותיו. כל אחד מהם תיאר אדם שהיה עבורו עולם ומלואו. ואז עלתה אמו. אני לא חושבת שאשכח את הרגע הזה כל חיי. בקול שנשבר מכאב היא זעקה: "יקיר... איפה אתה? מי יתקשר  אליי עכשיו בכל יום שישי?"

אין כאב גדול יותר מלשמוע אמא שקוראת לבנה והוא כבר לא יכול לענות. באותו רגע כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כל הספד, כל זיכרון, כל סיפור - רק העמיקו את הבכי שבתוכי. הבטן כאבה. הלב נשבר. ואז, ברגע שלא ציפיתי לו, ניגשה אליי אחת מאחיותיו של יקיר. "סיגל," היא אמרה לי, "אני מבקשת שתאמרי כמה מילים." לרגע קפאתי. עמדתי מול קהל שלא הכרתי, ולא הייתי בטוחה שיש בי את הכוחות. אבל אז הסתכלתי על יקיר.
הוא היה מולי. ודיברתי אליו לא אל הקהל. אליו.
הזכרתי לו את הפעם הראשונה שנפגשנו ב"האמריקאים". על החיבור שנוצר בינינו. על הכבוד שנתנו זה לזה. על האדם שאני זכיתי להכיר – האדם שמאחורי התדמית. אנשים אולי חשבו שהוא קשוח. אולי אפילו מתנשא. אבל אני זכיתי לראות את מה שהיה מתחת לכל זה. לב פצוע. לב רגיש. לב אוהב. לב שמכבד כל אדם.
אמרתי לו שאנחנו מתגעגעים אליו. שהוא חסר. ושהוא עוד יחסר כל כך. התפללתי שנשמתו תהיה צרורה בצרור החיים, ושאת השירה שלו נמשיך לשמוע מהדהדת בלבנו.
נזכרתי איך רק לפני שלושה חודשים יקיר הגיע לחגוג איתי את יום הולדתי ה־60. הוא לא הגיע כאורח. הוא הגיע כדי לשמח. הוא לקח את המיקרופון, שר מכל הלב, הצחיק את כולם והעניק אהבה בלי לחשוב פעמיים. זאת הייתה המתנה שלו לעולם.
הארון הורד אל האדמה. באותו רגע נשמעה זעקה. בכי עצום פרץ מכל עבר. עמדתי שם, מחזיקה בידה של חברה, מתפללת. התפללתי שנשמתו תהיה צרורה בצרור החיים.
היה חם. הייתה צפיפות בלתי נסבלת. אבל אף אחד לא זז.כולם רצו להיות שם עד הרגע האחרון. להיפרד. להודות. לומר שלום. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב." כמה פעמים שמעתי את הפסוק הזה. אבל רק באותו רגע הבנתי אותו באמת. יש רגעים שבהם התורה מפסיקה להיות מילים. היא הופכת למציאות.

כשהסתיימה ההלוויה והרב אמר קדיש, הגיע הרגע שאולי היה הקשה מכולם. לעזוב. להשאיר את יקיר מאחור. כמעט רציתי לחזור. לתת לו עוד חיבוק. לשמוע אותו שר עוד פעם אחת. להגיד לו שוב כמה אני אוהבת אותו.
לפני שעזבתי את בית העלמין, הרמתי את עיניי לשמיים. חשבתי על כל האנשים שהגיעו להיפרד ממנו. ילדים, נערים, מבוגרים, קשישים, אנשים מכל קצות הארץ ומכל קצות העולם. כולם עמדו שם עם אותו כאב.
האובדן שלו אינו רק אובדן של משפחה אחת. הוא אובדן של קהילה שלמה. של אדם שהשאיר אחריו אינספורחיוכים, שירים, חיבוקים ומעשי חסד. אני לא יודעת למה סיימת את תפקידך בעולם כל כך מוקדם, יקיר. אני רק יודעת שתהיה חסר לכולנו.

אני מתפללת שנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים, שתמצא מנוחה ואור בגן עדן, וששם תפגוש שוב את אביך, שאותו איבדת כשהיית רק בן שלוש.
ואנחנו? אנחנו נשארנו כאן; עם הכאב, הגעגוע, עם החיוך שלך והקול שלך והשירים שלך. ועם שיעור החיים האחרון שהשארת לכולנו: לא לחכות למחר כדי לאהוב. לא לחכות למחר כדי לחבק. לא לחכות למחר כדי לומר תודה.

יהי זכרך ברוך, יקיר.

לעולם לא נשכח אותך.