מקלמור והכוכבים בעד עזה? ביל מאהר אומר שהם לא מבינים במי הם תומכים

ביל מאהר החליט שיום השנה ה-25 לפיגועי 11 בספטמבר הוא הזמן לומר בקול את מה שלדעתו חלק גדול מהוליווד, מעולם המוזיקה ומהשמאל האמריקאי אינו רוצה לשמוע. בקטע הסיום של תוכניתו הוא תקף את מה שהוא רואה כאחת הסתירות הגדולות של התרבות האמריקאית כיום: סלבריטאים ואקטיביסטים ליברלים שמתגייסים בהתלהבות למען המאבק הפרו-פלסטיני, אך לדבריו אינם מבינים כמעט דבר על האידיאולוגיה, הדת והכוחות הפוליטיים שהם למעשה מסייעים להלבין.

הדברים מגיעים בעיתוי נפיץ במיוחד. רק ימים קודם לכן עורר הראפר מקלמור סערה כאשר ניצל את הופעות החימום שלו לפני אד שירן באצטדיון מטלייף בניו ג'רזי כדי לקרוא "לשחרר את פלסטין", להאשים את ישראל ב"אפרטהייד" וב"ג'נוסייד" ולבצע את שיר המחאה הפרו-פלסטיני שלו מול עשרות אלפי צופים. מקלמור הפך לאחד הקולות הבולטים ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקאית נגד ישראל, אבל מבחינת מאהר הוא משתלב בתופעה הרבה יותר גדולה.

במונולוג ששודר בסוף השבוע תחת הכותרת "התנגשות הציוויליזציות", מאהר חזר אל 11 בספטמבר 2001 והציג שאלה פשוטה ומטרידה מבחינתו: איך קרה שרבע מאה אחרי שכמעט 3,000 בני אדם נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בתולדות ארצות הברית, חלקים מהמערב מתקשים אפילו להכיר בכך שקיים עימות אידיאולוגי עמוק בין ערכים ליברליים מערביים לבין האסלאם הקיצוני.

מאהר טוען כי צעירים מערביים שמתגייסים בהתלהבות למען תנועות המזוהות עם איסלאמיזם קיצוני מתעלמים מהפער העצום בין הערכים שהם עצמם מאמינים בהם לבין הערכים של הגורמים שהם מגינים עליהם.

מאהר אינו טוען שכל פלסטיני הוא קיצוני, והוא גם אינו טוען שאסור לבקר את ישראל. להפך, לאורך השנים הוא מתח ביקורת על ממשלות ישראל ועל מדיניותן. הטענה שלו אחרת: בעיניו, חלק מהסלבריטאים והפעילים במערב הפכו את הסכסוך לסיפור פשוט מדי, שבו צד אחד הוא מדכא והצד האחר הוא קורבן, וכל עובדה שאינה מתיישבת עם התבנית הזאת נדחקת הצדה.

זה בדיוק המקום שבו הוא מזהה את "הבלבול המוסרי". מאהר טוען כי צעירים מערביים שמתגייסים בהתלהבות למען תנועות המזוהות עם איסלאמיזם קיצוני מתעלמים מהפער העצום בין הערכים שהם עצמם מאמינים בהם לבין הערכים של הגורמים שהם מגינים עליהם. זכויות נשים, זכויות להט"ב, חופש ביטוי, חופש דת, חופש להתנגד לשלטון והפרדה בין דת למדינה הם ערכי יסוד של המחנה הליברלי במערב. מבחינתו, האבסורד מתחיל כאשר אותם אנשים מסרבים לשאול מה חושבים על הערכים האלה הכוחות שאיתם הם מזדהים פוליטית.

מאהר אינו חדש בוויכוח הזה. במשך שנים הוא מתעמת עם חלקים בשמאל האמריקאי סביב היחס לאסלאם הרדיקלי וטוען שהחשש להיתפס כאיסלאמופובי גרם לליברלים רבים להפסיק להחיל על חברות מוסלמיות את אותם סטנדרטים שהם מחילים ללא היסוס על ארצות הברית, אירופה וישראל. אבל מאז 7 באוקטובר, לדבריו, הסתירה הפכה בולטת הרבה יותר.

מבחינתו, התמונות מהקמפוסים האמריקאיים, ההפגנות הפרו-פלסטיניות וההתגייסות של כוכבי בידור למען עזה אינן רק ויכוח על מדיניות ישראל. הן חושפות דור שלם שמקבל חלק גדול מהידע שלו על המזרח התיכון מהרשתות החברתיות, מסרטונים קצרים ומסיסמאות, ולעיתים מאמץ עמדה פוליטית הרבה לפני שהוא מכיר את ההיסטוריה שעליה היא מבוססת.

מקלמור הוא דוגמה כמעט מושלמת לעימות שמאהר מתאר. הראפר הפך את התמיכה בפלסטינים לחלק מרכזי מהזהות הציבורית שלו. הוא הוציא את "הינד'ס הול", הופיע באירועים פרו-פלסטיניים והמשיך להביא את המסר גם לבמות שלא הוגדרו כאירועים פוליטיים. בהופעות בניו ג'רזי, הקהל רכש ברובו כרטיסים כדי לראות את אד שירן, אך קיבל גם מסרים חריפים נגד ישראל ממופע החימום. הדבר עורר ביקורת מצד ארגונים יהודיים וישראליים בארצות הברית.

אבל מבחינת מאהר, הבעיה אינה מקלמור עצמו. אילו היה מדובר בזמר אחד, לא היה כאן סיפור תרבותי גדול. הבעיה היא שמקלמור מייצג בעיניו תופעה רחבה בהרבה שבה מפורסמים משתמשים בכוח העצום שמעניקות להם הבמות והרשתות החברתיות כדי לדבר בביטחון מוחלט על אחד הסכסוכים המורכבים בעולם, לעיתים בלי להפגין אותה רמת עניין בחמאס, באידיאולוגיה שלו ובמתקפת 7 באוקטובר.

מאהר קשר את הדברים גם לתופעה שהטרידה רבים בארצות הברית אחרי 7 באוקטובר: הופעת סרטונים ברשתות החברתיות שבהם צעירים התייחסו בסקרנות ואף באהדה ל"מכתב לאמריקה" שכתב אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעידה שהיה אחראי לפיגועי 11 בספטמבר. מבחינתו, העובדה שצעירים אמריקאים מסוגלים לקרוא את דבריו של האיש שתכנן את רציחתם של אלפי אמריקאים ולגלות בהם לפתע "נקודות מעניינות" היא סימן לכך שמשהו עמוק השתבש באופן שבו חלק מהדור הצעיר מבין טרור, היסטוריה ומוסר.

וזו הסיבה שהתאריך היה מבחינתו חלק מהמסר. מאהר לא בחר במקרה לדבר על הנושא דווקא 25 שנה אחרי 11 בספטמבר. אמריקה של 2001 ידעה היטב מי תקף אותה ומה היתה האידיאולוגיה שהניעה את התוקפים. אמריקה של 2026, לטענתו, כבר מתקשה לנהל את הדיון הזה בלי להסתבך בוויכוח על זהות, קולוניאליזם, גזע ויחסי כוח.

הטענה הזאת כמובן שנויה במחלוקת. תומכי המחאה הפרו-פלסטינית יאמרו שאפשר להתנגד לחמאס ובאותה עת למחות בחריפות נגד ישראל ולהזדהות עם אזרחים פלסטינים. רבים מהם דוחים לחלוטין את הניסיון לזהות תמיכה בזכויות הפלסטינים עם תמיכה באיסלאמיזם קיצוני. גם מקלמור עצמו הבהיר בעקבות הביקורת כי המסר שלו אינו מכוון נגד יהודים וכי מבחינתו מדובר במאבק למען זכויות אדם.

אבל מאהר מכוון את הביקורת שלו בדיוק אל הנקודה הזאת. מבחינתו, חמלה כלפי פלסטינים אינה הבעיה. הבעיה מתחילה כאשר החמלה הופכת לפטור מבדיקת העובדות, וכאשר סלבריטאים בעלי מיליוני עוקבים מציגים מלחמה, דת, טרור והיסטוריה באמצעות סיסמאות שקל לצעוק על במה וקשה הרבה יותר להגן עליהן בדיון רציני.

רבע מאה אחרי 11 בספטמבר, מאהר בעצם מבקש מהאמריקאים לזכור לא רק את התמונות של המטוסים והמגדלים, אלא גם את השאלה מה עמד מאחורי הפיגועים. מבחינתו, שכחת התשובה היא שאפשרה את מה שהוא מכנה היום "בלבול מוסרי".

ומקלמור? הוא אולי אחד השמות הגדולים ביותר בכותרות השבוע. אבל מבחינת ביל מאהר, הוא רק הסימפטום.