בריחת המוחות הגדולה: המדענים נוטשים את אמריקה, הרופאים עוזבים את ישראל

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הסיפור של היילי פרוהליך ממחיש את השינוי. פרוהליך, חוקרת המתמחה בהשפעות שינויי האקלים על מערכות ימיות וייצור מזון מן הים, עבדה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. משפחתה חיה בארצות הברית מאז המאה ה-18, והיא מעולם לא תכננה לעזוב את המדינה שבה נולדה. אלא שכאשר החלה לראות את המענקים של עמיתיה מוקפאים או מבוטלים, ואת הצעירים שעבדו במעבדות מתמודדים עם חוסר ודאות לגבי עתידם, היא החלה לשקול אפשרות שבעבר נראתה לה בלתי סבירה.

מאז תחילת כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ הוקפאו, בוטלו או הוצבו בסכנה מענקים פדרליים בהיקפים עצומים. לפי הנתונים שהובאו בתחקיר איי-פי, היקף המענקים שנפגעו מצעדי הממשל הגיע עד ל-174 מיליארד דולר. חשוב להדגיש שאין פירוש הדבר שכל הסכום הזה נעלם בפועל ממערכת המחקר, משום שחלק מהצעדים נתונים להליכים משפטיים או לשינויים מנהליים, אך עצם חוסר הוודאות משפיע על החלטות שמתקבלות באוניברסיטאות ובמעבדות.

בסופו של דבר עברה פרוהליך עם בעלה ובתה להלסינקי, בירת פינלנד. שם הובטח לה מימון מחקרי לחמש שנים בהיקף של כשלושה מיליון דולר, שאפשר לה להמשיך בעבודתה המדעית בלי לחשוש בכל רגע שהתקציב ייעלם. בראיון לסוכנות הידיעות איי-פי היא תיארה את התחושה הקשה של מי שראתה כיצד המערכת שבה בנתה את הקריירה שלה הולכת ומשתנה. ההחלטה לעזוב לא התקבלה ביום אחד, אלא לאחר חודשים של דאגה למעבדה, לסטודנטים ולעתידה המקצועי.

פרוהליך אינה לבדה. תחקיר של איי-פי שפורסם באוקטובר מתאר חוקרים בתחומים שונים שעזבו את ארצות הברית או החלו לחפש משרות במדינות אחרות בעקבות השינויים במדיניות המדע של ממשל טראמפ. חלקם מדברים על קיצוצים בתקציבים, אחרים על התערבות פוליטית בקביעת סדרי העדיפויות המחקריים, ויש החוששים שהמערכת האמריקאית כבר אינה מבטיחה את החופש והיציבות שנדרשים כדי לנהל מחקר מדעי ארוך טווח.

מאז תחילת כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ הוקפאו, בוטלו או הוצבו בסכנה מענקים פדרליים בהיקפים עצומים. לפי הנתונים שהובאו בתחקיר איי-פי, היקף המענקים שנפגעו מצעדי הממשל הגיע עד ל-174 מיליארד דולר. חשוב להדגיש שאין פירוש הדבר שכל הסכום הזה נעלם בפועל ממערכת המחקר, משום שחלק מהצעדים נתונים להליכים משפטיים או לשינויים מנהליים, אך עצם חוסר הוודאות משפיע על החלטות שמתקבלות באוניברסיטאות ובמעבדות.

מבחינת מדען שמנהל מחקר רפואי, סביבתי או טכנולוגי, מענק אינו רק כסף שנכנס לחשבון הבנק של האוניברסיטה. הוא מאפשר להעסיק חוקרים צעירים, לקנות ציוד, לשלם עבור ניסויים ולהתחייב לפרויקטים שיימשכו שנים. כאשר התקציב מוקפא, גם אם הוא מוחזר בהמשך, לעיתים כבר נגרם נזק שלא ניתן לתקן: עובדים עוזבים, ניסויים נעצרים, וסטודנטים מחפשים מסלול מקצועי בטוח יותר.

ההשפעה מורגשת במיוחד בקרב הדור הצעיר של המדענים. על פי נתונים שנכללו בתחקיר, שיעור בוגרי הדוקטורט בפיזיקה שעזבו את ארצות הברית בשנת 2025 היה הגבוה ביותר זה כשלושים שנה. במקביל נרשמה ירידה של כ-15 אחוזים במספר המועמדים לתוכניות דוקטורט במוסדות מחקר מובילים לקראת סתיו 2026.

גם סקר שערך אתר החדשות הרפואי סטאט בקרב 989 חוקרים המקבלים מימון מהמכונים הלאומיים לבריאות מצביע על פגיעה מוחשית. כ-13 אחוזים מהמשיבים דיווחו כי המעבדות שלהם איבדו חוקרים שעברו למדינות אחרות בעקבות השינויים במימון. כ-14 אחוזים דיווחו כי שינויי מדיניות ההגירה גרמו לחוקרים ולסטודנטים לוותר על הצעות להצטרף למעבדות בארצות הברית.

הנתונים הללו אינם מוכיחים שאמריקה כבר איבדה את מעמדה כמעצמה המדעית המובילה בעולם. האוניברסיטאות האמריקאיות עדיין נהנות מתקציבים עצומים, ממעבדות מתקדמות ומריכוז יוצא דופן של חוקרים וחברות טכנולוגיה. אבל הם מצביעים על שינוי משמעותי בתפיסה של חוקרים לגבי העתיד המקצועי שהם יכולים לבנות במדינה.

מדינות אחרות מיהרו לזהות את ההזדמנות. פינלנד, צרפת, קנדה ואוסטרליה מציעות לחוקרים העובדים בארצות הברית מענקי מעבר, תקציבים להקמת מעבדות והבטחות ליציבות מקצועית. בחלק מהמקרים מדובר בחוקרים שנולדו באותן מדינות ועכשיו שוקלים לחזור, אבל במקרים אחרים אלה אמריקאים שעוברים לראשונה להתגורר בחו"ל.

בצרפת, למשל, מספר גדול במיוחד של החוקרים שגויסו במסגרת תוכניות ממשלתיות חדשות הגיע מארצות הברית. גם מועצת המחקר האירופית דיווחה על גידול במספר הפניות מחוקרים העובדים במוסדות אמריקאיים. המספרים המוחלטים עדיין קטנים יחסית לגודלה העצום של מערכת המדע בארצות הברית, אך עצם התחרות הגוברת על החוקרים האמריקאים מעיד על שינוי במאזן הכוחות.

בבית הלבן דוחים את הטענה שהממשל פוגע בעתיד המדע האמריקאי. לטענת אנשיו, הנשיא פועל לצמצום בזבוזים, לביטול תוכניות בעלות אופי פוליטי ולהפניית משאבים למחקרים בעלי ערך מדעי ברור. המבקרים משיבים כי הדרך שבה מבוצעים הקיצוצים, לצד האפשרות להעניק לגורמים פוליטיים השפעה רבה יותר על החלטות מימון, עלולה להרתיע חוקרים ולהחליש את עצמאותם של מוסדות המחקר.

אבל בעוד ארצות הברית מנסה להבין מדוע חלק מהמדענים שלה עוזבים, בישראל מתרחשת תופעה בעלת השלכות חמורות לא פחות. המדינה שבנתה את תדמיתה הבינלאומית על חדשנות, טכנולוגיה ורפואה מתקדמת מתמודדת עם עלייה משמעותית בהגירת רופאים ואנשי מקצוע בעלי השכלה גבוהה.

מחקר של אוניברסיטת תל אביב, שהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מצא כי בין השנים 2023 ל-2025 עזבו את ישראל 1,369 רופאים לתקופה של שנה לפחות. לשם השוואה, בתקופה המקבילה עשר שנים קודם לכן, בין 2013 ל-2015, עזבו 705 רופאים בלבד. מדובר בעלייה של כ-94 אחוזים.

המספרים מפורטים ומדאיגים. בשנת 2023 עזבו יותר מ-400 רופאים, בשנת 2024 הגיע מספרם לשיא של 530, ובשנת 2025 נרשמה לפי הערכות ראשוניות עזיבה של כ-420 רופאים נוספים. כאשר מביאים בחשבון גם את הרופאים שחזרו לישראל, מתברר שבשנים 2023 ו-2024 לבדן איבדה מערכת הבריאות הישראלית נטו 509 רופאים.

לשם השוואה, בעשור שקדם לכך עמד מאזן ההגירה השלילי הממוצע על כ-54 רופאים בשנה. כלומר, קצב האובדן השנתי נטו בשנים האחרונות היה גבוה כמעט פי חמישה מהממוצע ההיסטורי.

הבעיה אינה מסתכמת במספר הרופאים שעוזבים. חלקם רופאים מנוסים, בעלי הכשרה ארוכה וידע מקצועי שקשה במיוחד להחליף. בין תחומי ההתמחות שבהם נרשמה עזיבה משמעותית נמצאים כירורגיה, רפואת עיניים, רפואת עור, אף אוזן וגרון ורפואת ילדים. החוקרים מזהירים כי המשך המגמה עלול להעמיק את המחסור ברופאים בישראל, להאריך תורים ולפגוע ביכולת להכשיר את דור הרופאים הבא.

בישראל, בניגוד לארצות הברית, קשה להפריד את ההחלטה לעזוב מהמציאות הביטחונית והחברתית של השנים האחרונות. המלחמה שהחלה לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, חוסר היציבות הפוליטית, יוקר המחיה והחששות לעתיד הילדים השפיעו על החלטות של משפחות רבות. לצד אלה קיימים גם שיקולים מקצועיים מוכרים: אפשרויות התמחות מתקדמות, תנאי עבודה, משכורות ואיכות החיים במדינות אחרות.

רופאים ישראלים שיוצאים להשתלמויות בחו"ל אינם בהכרח מתכוונים להגר לצמיתות. במשך שנים נחשבו השתלמויות כאלה לחלק טבעי מהמסלול המקצועי של רופאים בכירים. רבים מהם חזרו לאחר שנתיים או שלוש והביאו איתם ידע וטכנולוגיות חדשות. אלא שהחשש כיום הוא שחלק הולך וגדל מהמשפחות הללו מחליט להאריך את השהות מעבר למתוכנן, ולעיתים להשתקע במדינה שאליה הגיע.

כך, למשל, רופאים ישראלים שיצאו להשתלמות בבוסטון לפני פרוץ המלחמה סיפרו בתקשורת הישראלית כי התכוונו לחזור לאחר תקופה מוגבלת, אך המצב בישראל גרם להם לדחות את מועד השיבה. כאשר ילדים נקלטים בבתי הספר, בני זוג מוצאים עבודה והמשפחה מתרגלת לחיים חדשים, החלטה שנראתה בתחילה זמנית עלולה להפוך בהדרגה לקבועה.

התמונה הרחבה יותר אינה מוגבלת למקצוע הרפואה. מחקר נוסף של אוניברסיטת תל אביב מצא כי בין 2023 ל-2025 עזבו את ישראל כ-268 אלף אזרחים לתקופות של שלושה חודשים לפחות. הנתון כולל גם יציאות שאינן הגירה קבועה, ולכן אינו שקול למספר הישראלים שעזבו לצמיתות. לפי הערכות החוקרים, בין 45 אלף ל-50 אלף ישראלים עזבו בשנת 2025 לתקופה של שנה לפחות.

דווקא כאן מתגלה הקשר המעניין בין שתי המדינות. במשך עשרות שנים הייתה ארצות הברית היעד המרכזי של חוקרים ישראלים שביקשו לפתח קריירה בינלאומית. האוניברסיטאות האמריקאיות העניקו להם אפשרויות שלא תמיד היו קיימות בישראל, והקשרים שנוצרו בין מוסדות המחקר בשתי המדינות הפכו לאחד ממקורות הכוח של המדע הישראלי.

כעת, כאשר גם באמריקה מתעוררת תחושה של חוסר יציבות בקרב חלק מהחוקרים, מפת האפשרויות משתנה. מדען ישראלי שמבקש לעזוב את ישראל עשוי לבחון לא רק משרות בארצות הברית, אלא גם באוניברסיטאות בקנדה, באוסטרליה או באירופה. מדינות שמציעות מענקי מחקר יציבים ואפשרות לבנות קריירה ארוכת טווח עשויות להיראות אטרקטיביות יותר גם למי שבעבר ראה בארצות הברית יעד כמעט מובן מאליו.

אבל לתופעה הזאת יש גם צד אחר, שעשוי להוות הזדמנות עבור ישראל. אם מדענים ישראלים העובדים באוניברסיטאות אמריקאיות מאבדים אמון ביציבות המערכת שבה הם מועסקים, ייתכן שחלקם יהיו מוכנים לשקול חזרה לארץ, בתנאי שיוצעו להם אפשרויות מחקר מתאימות.

הממשלה בישראל כבר אישרה תוכנית רב-שנתית בהיקף של יותר מ-700 מיליון שקל להשבת חוקרים ישראלים מחו"ל ולחיזוק מערכת המחקר המקומית. התוכנית כוללת מענקים לחוקרים, תמיכה בהקמת מעבדות וסיוע בקליטת אנשי אקדמיה במוסדות בישראל.

אלא שגם כאן המציאות מורכבת. כדי להחזיר חוקר בעל שם עולמי לא מספיק להציע לו מענק חד-פעמי. הוא זקוק למעבדה שתוכל לפעול לאורך שנים, לתקציבי מחקר מתמשכים, לסטודנטים מצטיינים ולסביבה מקצועית שתאפשר לו להתחרות במוסדות המובילים בעולם. ישראל צריכה להתמודד על אותם מדענים מול מדינות גדולות ועשירות ממנה, שיכולות להציע תנאים נדיבים במיוחד.

נוסף על כך, מדען ישראלי ששוקל לחזור לארץ אינו בוחן רק את גובה המענק שיוצע לו. הוא צריך לשקול גם את עתיד ילדיו, את מצב מערכת החינוך, את יוקר הדיור ואת המציאות הביטחונית. גם אם קיימת אפשרות מקצועית מצוינת, לא תמיד היא מספיקה כדי לשכנע משפחה שכבר בנתה חיים במדינה אחרת.

הקשר בין שתי המגמות אינו קשר ישיר של סיבה ותוצאה. אין ראיות לכך שמדענים אמריקאים עוזבים משום שרופאים ישראלים עוזבים, או להפך. מדובר בשתי מערכות שונות מאוד, הפועלות תחת לחצים שונים. בארצות הברית מתמקדת הביקורת בקיצוצי מחקר, במדיניות ההגירה ובהתערבות הממשלתית במערכת המדע. בישראל עומדים במרכז הדיון המצב הביטחוני, תנאי החיים, הקיטוב החברתי והאפשרויות המקצועיות מעבר לים.

ובכל זאת, לשתי התופעות יש מכנה משותף חשוב: מדענים ורופאים זקוקים ליציבות כדי לעבוד. מחקר מדעי עשוי להימשך עשר שנים ויותר. הכשרת רופא מומחה נמשכת שנים ארוכות, והקמת מעבדה רפואית או טכנולוגית מחייבת השקעה שאינה מסתיימת עם אישורו של מענק אחד.

כאשר אנשי מקצוע מרגישים שאינם יכולים לתכנן את עתידם, הם מתחילים לבחון אפשרויות אחרות. לעיתים השיקול הוא כלכלי, לעיתים משפחתי ולעיתים מקצועי לחלוטין. אבל כמעט תמיד מדובר בהחלטה שיש לה השלכות ארוכות טווח לא רק על האדם שעוזב, אלא גם על המערכת שנותרת מאחור.

באמריקה, אחד החששות המרכזיים הוא שהפגיעה לא תורגש מיד. אוניברסיטה יכולה להמשיך להציג הישגים גם לאחר שכמה חוקרים מובילים עזבו אותה, משום שהמחקרים שכבר החלו ממשיכים להניב תוצאות. אלא שבעוד חמש או עשר שנים עלול להתברר שחסרים לה חוקרים צעירים, מעבדות חדשות ותוכניות מחקר שהיו אמורות להתחיל היום.

בישראל החשש דומה. כאשר רופא מומחה עוזב בית חולים, המשמעות אינה רק אובדן של זוג ידיים מטפלות. לעיתים מדובר גם במי שהיה אחראי להכשיר מתמחים, להוביל מחקרים קליניים או לפתח שיטות טיפול חדשות. היעדרו עשוי להשפיע על המחלקה שבה עבד במשך שנים לאחר שעזב.

יש גם הבדל חשוב בין אובדן זמני לבין אובדן קבוע. ישראלים רבים יוצאים להשתלמות בחו"ל וחוזרים עם ידע וניסיון שמועילים למערכת המקומית. גם מדענים אמריקאים עשויים לעבוד כמה שנים באירופה ולשוב בהמשך לארצות הברית. אבל כאשר שיעורי העזיבה גדלים ומספר החוזרים אינו מדביק אותם, המאזן מתחיל להדאיג.

זו הסיבה לכך שהוויכוח על בריחת המוחות אינו יכול להסתכם בהשוואה בין משכורות או במספר המענקים שמציעה כל מדינה. הוא נוגע בשאלה עמוקה יותר: האם מדינה מסוגלת להעניק לאנשים המוכשרים ביותר שלה תחושה שיש להם עתיד מקצועי ואישי יציב בתחומה?

במשך עשרות שנים הצליחה ארצות הברית לענות על השאלה הזאת בחיוב עבור חוקרים מכל העולם. ישראל, מצדה, הצליחה לבנות מערכת מדעית וטכנולוגית מרשימה למרות ממדיה הקטנים והאתגרים הביטחוניים שעמדו בפניה. שתי המדינות נהנו מהיכולת למשוך מוחות, להכשיר אנשי מקצוע ולהפוך ידע מדעי ליתרון כלכלי וביטחוני.

כעת, הנתונים החדשים מציבים בפני שתיהן אתגר. בארצות הברית מדובר בסימנים ראשונים אך משמעותיים לשינוי בהחלטותיהם של חוקרים. בישראל מדובר כבר בעלייה מתועדת בהגירת רופאים ובחשש מאובדן מצטבר של אנשי מקצוע מיומנים.

ההיסטוריה מלמדת שמרכזי מחקר גדולים אינם נבנים ביום אחד, וגם אינם נעלמים בן לילה. אבל היתרון המדעי שלהם תלוי ביכולת לשמור על האנשים שמייצרים את הידע, להכשיר את מי שיבואו אחריהם ולשכנע חוקרים חדשים שכדאי להם להצטרף.

לפני שנים לא רבות, חוקר צעיר בישראל שהיה מתקבל למשרה באוניברסיטה אמריקאית מובילה היה רואה בכך פסגת ההצלחה המקצועית. היום, לצד האפשרות האמריקאית, הוא עשוי לבחון הצעות מפינלנד, מקנדה, מצרפת או מאוסטרליה. והמדען האמריקאי, שבעבר לא העלה בדעתו לעזוב את ארצו, עשוי למצוא את עצמו עושה בדיוק את אותו חישוב.

בסופו של דבר, הסיפור אינו רק על מספר הרופאים שעזבו את ישראל או על מענקי המחקר שהוקפאו באמריקה. הוא על החלטות שמתקבלות עכשיו במעבדות, בבתי חולים ובבתים פרטיים, לעיתים הרחק מעיני הציבור. מדען שמחליט להמשיך את מחקרו בהלסינקי, רופא ישראלי שמאריך את השתלמותו בבוסטון, ודוקטורנט צעיר שבוחר להירשם לאוניברסיטה באירופה במקום בארצות הברית.

כל החלטה כזאת נראית קטנה בפני עצמה. אבל כאשר אלפי החלטות דומות מתקבלות בתוך שנים ספורות, הן עשויות לשנות את מפת המדע העולמית. והמדינות שירצו להישאר בחזית יצטרכו להוכיח שהן מסוגלות להציע לא רק כסף, ציוד מתקדם ומשרות יוקרתיות, אלא גם דבר פשוט הרבה יותר: סיבה להישאר.