הקיבוץ היהודי של ניו יורק: אחרי 80 שנה, החלום נמצא בסכנה
כ-50 קילומטרים ממנהטן, בלב יערות מחוז רוקלנד, מסתתרת קהילה יוצאת דופן שהקימו יהודים, נוצרים ושחורים אחרי מלחמת העולם השנייה. הם בנו בעצמם בתים וכבישים, גידלו ילדים כמשפחה אחת ונאבקו לצד מרטין לותר קינג. עכשיו, כשמחירי הנדל"ן מזנקים והאוכלוסייה באזור משתנה, תושבי "סקייוויו אייקרס" מנסים להציל את מה שנותר מהניסוי החברתי שהפך לביתם.
האזינו לכתבה זו
הקיבוץ היהודי של ניו יורק: אחרי 80 שנה, החלום נמצא בסכנה
10.22.2026 13:00
סוכנויות הידיעות
פומונה, ניו יורק - במרחק של כחצי שעת נסיעה מצפון לעיר ניו יורק, בין העצים הגבוהים והכבישים השקטים של מחוז רוקלנד, מסתתר מקום שנראה כאילו הזמן עצר בו מלכת. אין כאן מגדלי מגורים, רחובות מסחריים או מתחמי קניות. במקום זאת יש בתים מוקפים חורש, בריכת מים שנחפרה בידי התושבים עצמם, שבילים המתפתלים בין העצים וקהילה קטנה שחבריה עדיין מאמינים ברעיון שנשמע כמעט בלתי אפשרי באמריקה של ימינו: שכנים יכולים להיות הרבה יותר מאנשים שגרים זה לצד זה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
ברוכים הבאים לסקייוויו אייקרס, קואופרטיב מגורים שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה והפך למה שאפשר לכנות הקיבוץ של ניו יורק. במשך כמעט שמונה עשורים התנהלה כאן קהילה יוצאת דופן, שבה משפחות יהודיות, שחורות ולבנות חיו יחד בתקופה שבה הפרדה גזעית הייתה עדיין מציאות מקובלת בחלקים נרחבים מארצות הברית. התושבים חלקו לא רק שטחים ציבוריים ואירועים חברתיים, אלא גם תפיסת עולם של שוויון, סולידריות ומעורבות פוליטית.
כעת, תחקיר חדש שפרסם העיתונאי ג'ון קאליש בעיתון היהודי "פורוורד" חושף כיצד הקהילה הזאת נולדה, מי היו האנשים שהפכו אותה למקום מיוחד כל כך, ומדוע עתידה מעורר דאגה דווקא בשעה שהיא מציינת שמונים שנה להקמתה.
ברוכים הבאים לסקייוויו אייקרס, קואופרטיב מגורים שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה והפך למה שאפשר לכנות הקיבוץ של ניו יורק. במשך כמעט שמונה עשורים התנהלה כאן קהילה יוצאת דופן, שבה משפחות יהודיות, שחורות ולבנות חיו יחד בתקופה שבה הפרדה גזעית הייתה עדיין מציאות מקובלת בחלקים נרחבים מארצות הברית. התושבים חלקו לא רק שטחים ציבוריים ואירועים חברתיים, אלא גם תפיסת עולם של שוויון, סולידריות ומעורבות פוליטית.
הסיפור מתחיל בשנת 1946, כאשר קבוצת משפחות צעירות החליטה להקים קהילה שיתופית הרחק מהמולת ניו יורק. רבות מהמשפחות היו בעלות השקפת עולם ליברלית, חלקן פעילות במאבקים חברתיים, וכולן ביקשו לגדל את ילדיהן בסביבה שבה מוצא, צבע עור ודת אינם קובעים מי יכול להיות שכן של מי.
בינואר 1947 נרכשו השטחים הראשונים תמורת 29,500 דולר. חלק ניכר מהמימון הגיע משני קווייקרים, חברי זרם נוצרי המזוהה עם פציפיזם וצדק חברתי, שהעניקו למייסדים הלוואות ללא ריבית בסך כולל של 16,500 דולר. התנאי להחזר היה פשוט: תחזירו את הכסף כשתוכלו.
המשפחות לא הגיעו למתחם מגורים מוכן. הן פינו עצים, הכשירו דרכים, בנו בתים וחפרו בריכת שחייה טבעית. במשך השנים צמחה במקום קהילה המשתרעת כיום על כ-465 דונם וכוללת כ-48 בתים, שרבים מהם ניצבים על מגרשים גדולים במיוחד.
כשליש מ-45 או 46 המשפחות המייסדות היו יהודיות. חלקן הגיעו מהלואר איסט סייד במנהטן, אזור שהיה במשך עשרות שנים אחד המרכזים החשובים של החיים היהודיים בארצות הברית. ארבעה זוגות יהודים הגיעו יחד מאותה שכונה והביאו איתם לא רק זיכרונות מהעיר הגדולה, אלא גם תפיסה יהודית ייחודית: זהות יהודית חזקה, שלא בהכרח הייתה קשורה לשמירת מצוות.
אחת המשפחות הללו הייתה משפחת קליינברג. ג'ק ולנה קליינברג הגיעו ממנהטן וגידלו בסקייוויו בן ושלוש בנות. בתם, נעמי קליינברג, כיום עורכת וסופרת ילדים בגמלאות, סיפרה לפורוורד כי אביה חלם יותר מכל לחיות בתוך יער.
ג'ק היה ותיק מלחמת העולם השנייה, אתאיסט בהשקפתו, אך יהודי גאה מאוד בזהותו. משפחת דודו מצד אמו נספתה בפולין בשואה, והחוויה הזאת השפיעה עמוקות על הדרך שבה גידל את ילדיו. הוא לימד אותם להשתמש באקדחים וברובים, משום שהיה נחוש שמשפחתו תדע להגן על עצמה אם תיאלץ להתמודד עם סכנה דומה לזו שפקדה את יהודי אירופה.
אשתו לנה הביאה לקהילה מסורת אחרת של מאבק. היא גדלה במשפחה ספרדית שומרת מצוות ברחוב אורצ'רד בלואר איסט סייד, אך הקדישה חלק גדול מחייה לפעילות פוליטית וחברתית. בשנות השלושים השתתפה במאבק למען צעירים שחורים שהואשמו באונס באלבמה במשפט שהפך לסמל של עוול גזעי. בשנות הארבעים פעלה למען הקמת מדינת ישראל, ובהמשך הפגינה נגד המלחמה הקרה ומדיניות הגרעין האמריקאית.
היהדות של המשפחות הללו באה לידי ביטוי יותר במעשים מאשר בטקסים דתיים. בקהילה נערכו סדרי פסח ומסיבות חנוכה, אבל לדברי נעמי קליינברג, רק שתי משפחות נהגו לפקוד את בית הכנסת באופן קבוע. עבור רוב התושבים היהודים, הזהות היהודית התבטאה במחויבות לצדק חברתי, לסולידריות ולמה שהם ראו כערך של תיקון עולם.
הילדים גדלו בסביבה שונה מאוד מזו שהכירו חבריהם במקומות אחרים. קרול באומן, כיום פרופסורית לחינוך ברמאפו קולג', סיפרה כי בילדותה הרגישה שיש לה הורים רבים. היא יכלה להיכנס כמעט לכל בית שבו התגוררו חבריה, בלי להזדקק להזמנה מיוחדת.
ג'ו סימונס, מורה לפסנתר בגמלאות שהוריה לימדו מוזיקה וארגנו ערבי שירה משותפים, מתארת את המקום כמשפחה אחת גדולה ומאוחדת. אביה, אדוארד סימונס, היה מנצח בעל קריירה מרשימה, שהשתתף בין היתר בתזמורת הצבאית שליוותה את הנשיא הארי טרומן לוועידת פוטסדאם ב-1945. בהמשך ניצח על תזמורות של מחזות זמר בברודוויי והמשיך לעבוד אפילו בגיל מאה.
אבל סקייוויו לא הייתה רק קהילה נעימה בלב היער. היא הפכה למוקד של פעילות פוליטית בתקופה שבה אמריקה נאבקה על דמותה.
בשנות החמישים והשישים התגוררו בה כמה דמויות מרכזיות בתנועת זכויות האזרח. בהן קונרד לין, עורך דין שחור שהגן על פעילים רדיקליים; ג'ורג' האוזר, ממייסדי הקונגרס לשוויון גזעי; ואלפרד האסלר, איש דת מתודיסטי שהוביל ארגון בין-דתי למען שלום וצדק.
כבר ב-1947 השתתפו כמה מהפעילים הללו במסע מחאה נגד הפרדה גזעית בדרום ארצות הברית, שנים רבות לפני שמאבקי זכויות האזרח של שנות השישים הגיעו לשיאם. התושבים ידעו שהם אינם פועלים בהתאם לרוח התקופה, אך לא ראו בכך סיבה לוותר על אמונותיהם.
בשנת 1963, כאשר מרטין לותר קינג נשא את נאומו ההיסטורי "יש לי חלום" בוושינגטון, מילאו משפחות סקייוויו שני אוטובוסים ונסעו להשתתף בצעדה. באותה שנה ארגנה הקהילה אירוע בהשתתפות כ-400 מתושבי מחוז רוקלנד, שבו נאספו תרומות לארגון זכויות האזרח שבראשו עמד קינג. בתגובה הגיע מכתב תודה אישי שנשא את חתימתו של מנהיג המאבק.
גם הילדים הפנימו את רוח המקום. חלקם סירבו בשנות החמישים לומר את שבועת האמונים לדגל בבית הספר, ואחרים התנגדו לתרגילי ההתגוננות מפני מתקפה גרעינית שהיו מקובלים אז. כשמרטין לותר קינג הוביל ב-1968 את קמפיין העניים בוושינגטון, הקימו כמה מבני הנוער של סקייוויו עיר אוהלים סמלית ביער הסמוך לבתיהם.
העמדות הללו לא תמיד התקבלו באהדה מחוץ לגבולות הקהילה. ילדים מבתי ספר סמוכים כינו את ילדי סקייוויו היפים וקומוניסטים, ובעל חנות לחומרי בניין באזור אף סירב, לפי עדות היסטורית, לתת שירות לתושבים בשל השקפותיהם.
במהלך השנים התגוררו במקום גם אמנים ואנשי תרבות מוכרים. אחד מהם היה השחקן סטיבן היל, שנולד בשם סולומון קרקובסקי והתפרסם בהמשך בתפקידים בסדרות "משימה בלתי אפשרית" ו"חוק וסדר". היל עזב את סקייוויו לאחר שהפך ליהודי שומר מצוות ועבר למונסי הסמוכה.
תושב בולט אחר הוא הפסיכולוג והמחנך השחור אדמונד גורדון, ממעצבי תוכנית החינוך הפדרלית הד סטארט, שנועד לסייע לילדים ממשפחות מעוטות הכנסה. בגיל 105 הוא עדיין פעיל מקצועית וממשיך לשחות בבריכה המקורה שבביתו.
אלא שאם בעבר האתגר הגדול של סקייוויו היה להגן על השקפת העולם שלה מפני החברה שבחוץ, היום האיום המרכזי מגיע מכיוון אחר: הנדל"ן.
מחוז רוקלנד עבר בעשורים האחרונים שינויים דמוגרפיים נרחבים, בין היתר בעקבות הצמיחה המהירה של הקהילות החרדיות באזור מונסי וניו סקוור. הקהילות הללו זקוקות לפתרונות דיור נוספים, והביקוש לקרקעות מגביר את לחצי הפיתוח באזור שהיה בעבר כפרי ברובו.
סקייוויו נמצאת במרחק של כעשרה קילומטרים ממונסי, ותושביה מודאגים מהאפשרות ששטחים ירוקים סמוכים ייהפכו בעתיד למתחמי בנייה צפופים. עם זאת, חלקם נזהרים מאוד מהאופן שבו הם מביעים את חששותיהם, מחשש שהתנגדותם לפיתוח תתפרש כהתנגדות לקהילות החרדיות מטעמים דתיים.
אנה פרידברג, עורכת דין המשמשת נשיאת מועצת המנהלים של סקייוויו, מספרת כי מקור הדאגה העיקרי הוא שטח מיוער של כ-300 דונם מדרום לקהילה, המכונה נכס סטרייקר. קרקע זו נרכשה בכספי ציבור לאחר שתושבי האזור אישרו הנפקת איגרות חוב שנועדה לשמר שטחים פתוחים ולאפשר בנייה מוגבלת של דיור בר השגה.
בהמשך בחנה העירייה אפשרויות שונות לשימוש בקרקע, ובהן הקמת קמפוס דתי. האפשרות הזאת עוררה חששות בקרב תושבי סקייוויו, החוששים מפגיעה באופי הכפרי של האזור, מהגברת עומסי התנועה ומהשפעה על מקורות המים.
החשש הסביבתי אינו תיאורטי מבחינתם. נחל הזורם דרך האזור מזין את בריכת המים של סקייוויו ומתחבר למערכת המים המספקת מים גם ליישובים אחרים בצפון ניו ג'רזי ובמדינת ניו יורק. פיתוח רחב היקף עלול, לטענת התושבים, לפגוע באיכות המים ובמערכת האקולוגית המקומית.
ראש העיירה רמאפו, מייקל ספכט, מסר לפורוורד כי אין כיום תוכניות לפתח את שטח סטרייקר או להקים עליו קמפוס דתי. למרות ההצהרה, תושבים ותיקים אומרים שהם אינם רגועים, בעיקר על רקע ניסיון העבר שלהם עם החלטות תכנון ושינויי ייעוד קרקע.
בשנת 2015 הוקמה קרן קרקעות מיוחדת של סקייוויו, שמטרתה לשמר את השטחים הירוקים ואת אופייה של הקהילה. בעלי בתים יכולים להצטרף אליה מרצונם, אך מרגע שהצטרפו, ההגבלות על הבנייה ועל כריתת עצים חלות גם על מי שירכוש את הנכס בעתיד. מדובר בניסיון להבטיח שהחלום של המייסדים לא ייעלם עם חילופי הדורות.
אבל האתגר האמיתי מורכב יותר מהגנה על עצים. סקייוויו אינה קיבוץ ישראלי במובן הכלכלי המסורתי. הבתים נמצאים בבעלות פרטית, ואין בה חדר אוכל משותף או משק חקלאי קולקטיבי שבו כל ההכנסות מתחלקות בין החברים. הדמיון לקיבוץ טמון בעיקר בתרבות הקהילתית, בשטחים המשותפים, באחריות ההדדית וברעיון שמקום מגורים יכול להיות גם מסגרת חברתית וערכית.
ככל שהתושבים הוותיקים מתבגרים ובתים מחליפים ידיים, עולה השאלה אם הדיירים החדשים ימשיכו לראות במקום קהילה אידיאולוגית, או פשוט שכונת בתים יוקרתית בלב יער. הרי מי שרוכש כיום בית על מגרש של כמה דונמים במרחק נסיעה מניו יורק עשוי להתעניין בשקט, בפרטיות ובערך הנכס לא פחות מאשר בהיסטוריה של מאבקי זכויות האזרח.
התושבים עצמם חלוקים בשאלה כיצד להתמודד עם השינוי. יש הרואים בהתנגדות לפיתוח מאבק לגיטימי לשימור הסביבה ואיכות החיים. אחרים סבורים שיש להכיר גם בצורכי הדיור של אוכלוסיות חדשות, ולא להפוך את שימור אופייה של הקהילה למכשול בפני משפחות המבקשות למצוא בית באזור.
רובין שפירו, אחד מתושבי סקייוויו, אמר לפורוורד כי ההתנגדות לבנייה משלבת סוגיות של תכנון, דת ופוליטיקה. עם זאת, הוא מדגיש כי החששות לגבי שטחים פתוחים, מים ותנועה הם חששות אמיתיים, שאינם ייחודיים למאבקים בין קבוצות דתיות.
במובן מסוים, זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של סקייוויו: קהילה שנוסדה כדי להוכיח שיהודים, נוצרים ושחורים יכולים לגור יחד ללא מחיצות, נדרשת כעת להתמודד עם השאלה כיצד לשמור על עצמה בעולם שבו קבוצות אוכלוסייה אחרות מבקשות להתרחב ולהתיישב בסביבתה.
למרות הכול, יש תושבים שמסרבים לקבל את הרעיון שהחלום עומד להיעלם. אחד מהם הוא בריאן קייטס, משורר ועיתונאי שזכה בפרס פוליצר על כתיבה מערכתית בעת עבודתו בניו יורק דיילי ניוז. קייטס וחבריו עדיין נוהגים להציב שירים לאורך שבילי היער של הקהילה, מסורת קטנה שממחישה עד כמה המקום הזה שונה משכונות פרבריות רגילות.
קייטס מאמין שסקייוויו היא עדיין קהילה אמיתית, ושמה שמחזיק אותה יחד אינו רק אידיאולוגיה פוליטית. לדבריו, מדובר בעיקר בתרבות של אנשים המסייעים זה לזה, דואגים לשכניהם ומאמינים שיש ערך לחיים משותפים.
באירוע לציון שמונים שנה להקמת הקהילה הקריא המשורר וולי גליקמן שיר שכתב במיוחד. הוא תיאר את סקייוויו כ"אי קסום בפרברים", ביטוי שמסכם אולי טוב יותר מכל את תחושתם של מי שגדלו במקום.
שמונים שנה אחרי שקבוצת משפחות יהודיות ואמריקאיות יצאה מניו יורק כדי לבנות חברה אחרת, הבתים עדיין עומדים בין העצים, הבריכה עדיין קיימת, והילדים שגדלו כאן ממשיכים לדבר על המקום בחיבה יוצאת דופן. אבל דור המייסדים הולך ונעלם, והלחצים שמפעיל העולם שמחוץ ליער הולכים וגוברים.
השאלה הגדולה כבר אינה אם היה אפשר להקים קיבוץ קטן בלב הפרברים של ניו יורק. ההיסטוריה של סקייוויו הוכיחה שכן. השאלה היא אם הדור הבא ירצה להמשיך לחיות בו באותה הרוח.
