אחת ההשערות המרכזיות קשורה לנטייה של המוח שלנו לחקות באופן אוטומטי התנהגות של אחרים. מחקרי הדמיה הראו שכאשר אנחנו רואים אדם אחר מפהק, מופעלים אזורים במוח שמעורבים בעיבוד של רמזים חברתיים ובהבנת ההתנהגות של אנשים סביבנו. במילים פשוטות, המוח מזהה את הפיהוק - ולפעמים מפעיל אצלנו את אותה תגובה כמעט בלי שנשים לב.

פיהוק מדבק: מה קורה במוח כשאנחנו רואים מישהו אחר מפהק
במשך שנים עלתה גם האפשרות שפיהוק מדבק קשור לאמפתיה. כמה מחקרים אכן מצאו שאנשים עם יכולת אמפתית גבוהה יותר נוטים יותר "להידבק" בפיהוק של אחרים, ויש גם ממצאים שקושרים את התופעה להתפתחות של כישורים חברתיים. אלא שהתמונה רחוקה מלהיות חד-משמעית: סקירות מדעיות מצאו שהראיות לקשר ישיר בין אמפתיה לפיהוק מדבק עדיין מעורבות ולא מספיק חזקות כדי לקבוע שזו הסיבה המרכזית.
אפשרות אחרת היא שפיהוקים עוזרים לקבוצה להסתנכרן. פיהוק מופיע לעיתים קרובות כשאנחנו עייפים, משועממים או עוברים בין ערנות למנוחה, ולכן ייתכן שהדבקה בפיהוק היא שריד של מנגנון חברתי שעזר לקבוצה "להתכוונן" לאותו מצב - למשל להפוך ערנית יותר או להתכונן למנוחה. זו עדיין השערה, אבל היא מתאימה לרעיון שפיהוק הוא לא רק פעולה גופנית אלא גם סוג של אות חברתי.
גם הגיל משחק תפקיד. מחקרים בילדים מצאו שפיהוק מדבק מתחיל להופיע כבר בגיל הרך ונעשה בולט יותר ככל שהיכולות החברתיות מתפתחות. במחקר אחד נרשמה עלייה משמעותית בתופעה סביב גיל ארבע, ומחקר מאוחר יותר מצא שגם ילדים צעירים יותר יכולים "להידבק" בפיהוק כשהם נמצאים בסביבה חברתית טבעית ולא רק מול סרטון במעבדה.
ומה לגבי הפיהוק עצמו? גם כאן המדע עדיין מתווכח. הוצעו לאורך השנים הסברים שונים - החל משמירה על ערנות ועד ויסות הטמפרטורה של המוח - ואין עדיין הסכמה על תפקיד אחד ברור. מה שכן ידוע הוא שהפיהוק המדבק חזק מספיק כדי לעבוד גם בלי אדם מפהק מולכם. אז אם הגעתם לסוף הכתבה ופיהקתם פעם או פעמיים, כנראה שהמוח שלכם פשוט עשה בדיוק את מה שהוא יודע לעשות.