לא מוחקים את ישראל מהתפריט: המסעדות בניו יורק שמסרבות להיכנע לחרם

בכניסה למסעדה של גזאלה חלבי באפר וסט סייד של מנהטן אפשר למצוא שני דגלים שאינם מופיעים יחד לעיתים קרובות במסעדות ניו יורק: דגל ישראל ודגל העדה הדרוזית. בפנים מוגשים לחמים דקיקים הנאפים במקום, מאפים מסורתיים, חומוס ומנות המבוססות על מתכונים משפחתיים שהביאה בעלת הבית מדליית אל-כרמל. במשך שנים היו אלה הטעמים שהביאו את הלקוחות. מאז 7 באוקטובר 2023, גם הדגלים שבכניסה הפכו לחלק מהסיפור.

חלבי, מסעדנית דרוזית-ישראלית שהקימה את העסק הראשון שלה בניו יורק ב-2007, הייתה בין בעלי המסעדות שספגו התנכלויות בעקבות המלחמה בין ישראל לחמאס. דלת הזכוכית של המסעדה נופצה, כתובות פרו-פלסטיניות רוססו במקום, הטלפון הוצף בשיחות מטרידות ודף העסק בגוגל התמלא בביקורות של כוכב אחד. חלבי סירבה להסתיר את זהותה הישראלית. ככל שההתנכלויות נמשכו, כך הלכה וגברה נחישותה להמשיך להציג את הדגלים.

אבל סיפורה של חלבי הוא רק דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר בענף המסעדנות של ניו יורק. מאז פרוץ המלחמה ניצבים בעלי מסעדות ישראליות בפני החלטה עסקית שלא הייתה בעבר חלק מהשיקולים הרגילים של פתיחת מסעדה: האם כדאי להמשיך להשתמש במילה "ישראלי" בשם העסק, בתפריט ובפרסומים, או להעדיף הגדרות כלליות יותר כמו "ים תיכוני" ו"מזרח תיכוני", בתקווה להימנע מהפגנות, איומים וחרמות?

טור שפורסם ב-23 באוקטובר בניו יורק פוסט מתאר מסעדנים שבחרו להסיר אזכורים לישראל מהתפריטים ומהמיתוג, ולעומתם בעלי עסקים שהחליטו להמשיך להציג בגלוי את זהותם. לא פורסם סקר מקיף המאפשר לקבוע כמה מסעדות שינו את המיתוג שלהן בעקבות המלחמה, וגם אין נתונים המוכיחים שכל עסק המשתמש במונח "ים תיכוני" עושה זאת מחשש לחרם. אולם העדויות של מסעדנים שנפגעו מהתנכלויות מלמדות שהשאלה הפכה לחלק ממשי מהמציאות העסקית בעיר.

בעלת המסעדה, גזאלה חלבי, עומדת בתוך מסעדת "גזאלה'ס" (Gazala's) באפר ווסט סייד בניו יורק, ביום רביעי, 17 בינואר 2024. חלבי, אזרחית ישראלית דרוזית, חוותה בשבועות האחרונים ונדליזם בעסקה מצד מפגינים.

אחד מהם הוא אלון קזדן, מבעלי סטרייפס ויין בר במנהטן. לדבריו, בתקופה שלאחר מתקפת 7 באוקטובר צנחו הכנסות העסק בשיעור שהגיע ל-60 אחוזים. עבור בר או מסעדה בעיר שבה שכר הדירה, עלויות העובדים, הביטוחים וחומרי הגלם גבוהים ממילא, ירידה כזאת יכולה להפוך עסק פעיל למיזם שמתקשה לשלם את חשבונותיו.

קזדן לא בחר להסתיר את הזהות הישראלית של המקום. במקום זאת, לדבריו, העסק נהנה בהמשך מתמיכתם של לקוחות שביקשו להביע הזדהות, ובהם סטודנטים יהודים שהגיעו במיוחד. התנועה חזרה בהדרגה והעסק התאושש. לא פורסמו נתוני הכנסות עצמאיים המאפשרים למדוד את מלוא ההתאוששות, אך העדות שלו ממחישה כיצד מסעדה יכולה להפוך בן לילה ממקום בילוי רגיל לסמל ציבורי שהלקוחות בוחרים לתמוך בו גם מתוך הזדהות.

התופעה הזאת בולטת במיוחד בניו יורק, עיר שבה אוכל הוא אחד הביטויים המרכזיים לזהות מהגרים. מסעדות איטלקיות מציגות בגאווה את מחוזות המוצא שלהן, מסעדות יווניות מניפות את דגל יוון ומסעדות מקסיקניות משתמשות בשמות של ערים ומדינות במולדת. גם מטבחים אחרים מהמזרח התיכון מתארים את עצמם באמצעות הזהות הלאומית או התרבותית שלהם. עבור מסעדנים ישראלים, לעומת זאת, אותה בחירה שיווקית פשוטה עלולה להפוך להזמנה לעימות פוליטי.

גם אלה'ס קפה, בית קפה ישראלי המוזכר בדיווח של הניו יורק פוסט, נמנה עם העסקים שבחרו לשמור על זהותם הגלויה. בעלי המקום אינם מסתפקים בהגדרה הכללית של המטבח כים תיכוני, אף שהמונח הזה מקובל בענף ומוכר ללקוחות אמריקאים רבים. הם ממשיכים להציג את הזיקה הישראלית כחלק מהסיפור של העסק.

מאחורי ההחלטות הללו עומד לא רק עניין סמלי. מטבח של מסעדה אינו מנותק מהמיתוג שלה, וכל שינוי בשם של מנה, בהגדרת המטבח או בעיצוב המקום עשוי להשפיע על הדרך שבה לקוחות מוצאים את העסק ומחליטים להיכנס אליו. מסעדה ישראלית המבקשת להרחיב את הקהל שלה יכולה להשתמש באופן לגיטימי במונחים כמו "מטבח ים תיכוני", אבל כשהשינוי נעשה בעקבות איומים או חשש מהתנכלות, הוא מקבל משמעות אחרת לגמרי.

גם האוכל עצמו הפך לחלק מהוויכוח. חומוס, פלאפל, שקשוקה, בורקסים, סלטים מתובלים ולחמים שטוחים הם חלק ממסורות קולינריות משותפות, שהתפתחו במשך דורות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. המטבח הישראלי המודרני הושפע הן ממסורות האוכל המקומיות והפלסטיניות והן ממטבחי הקהילות היהודיות שהגיעו לישראל מאירופה, מעיראק, ממרוקו, מתימן וממדינות רבות אחרות.

הוויכוח על מקורן של מנות מסוימות אינו חדש, והוא כולל שאלות לגיטימיות של היסטוריה, תרבות וזהות. אבל כשהמחלוקת עוברת מדיון במקורות האוכל למתקפות אישיות על בעלי עסקים בשל מוצאם או אזרחותם, ההשלכות כבר אינן קולינריות בלבד. עבור מסעדן שנאלץ להתמודד עם חלונות שבורים, ביקורות פוגעניות או עובדים החוששים להגיע למשמרת, הדיון מתורגם להוצאות כספיות ולדאגה לביטחון האישי.

גזאלה חלבי מכירה היטב את שני הצדדים של המציאות הזאת. היא הגיעה לניו יורק בשנת 2001, כשהייתה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, והחלה לבנות לעצמה חיים הרחק מהכפר שבו גדלה. תחילה הכינה מאפים מסורתיים ומכרה אותם, ובהמשך פתחה מסעדה שהתבססה על המטבח הדרוזי של משפחתה. במשך השנים הפכה לדמות מוכרת בעולם האוכל המקומי, וזכתה לחשיפה בכלי תקשורת ובתוכניות טלוויזיה קולינריות.

בינואר 2024 נופצה דלת הזכוכית של המסעדה שלה בשדרת אמסטרדם. באותו שלב המשטרה חקרה את האירוע כהשחתת רכוש, ולא אישרה שמדובר בפשע שנאה. חלבי עצמה אמרה אז שאינה יכולה לקבוע בוודאות מה היה המניע לניפוץ הדלת. במקרים נוספים הופיעו כתובות פרו-פלסטיניות במסעדה, והיא סיפרה על שיחות טלפון מאיימות ועל ביקורות שליליות רבות.

אלא שההתנכלויות הולידו גם תגובה בלתי צפויה. בפברואר 2024 הגיעו מאות ישראלים ויהודים למסעדה, וחלקם המתינו בתור ארוך כדי למצוא שולחן. הם לא הגיעו בעקבות מבצע מיוחד או תפריט חדש, אלא מתוך רצון להראות לבעלת המקום שהיא אינה לבד. חלבי סיפרה אז שמעולם לא הרגישה חזקה כל כך כמו באותו יום.

התמיכה חזרה גם ביולי 2024, לאחר פגיעת רקטה במגרש כדורגל במג'דל שמס שבה נהרגו 12 ילדים ובני נוער. לקוחות יהודים וישראלים הגיעו למסעדה כדי להביע הזדהות עם העדה הדרוזית. כמה מהם הביאו פרחים, ואחרים פשוט התיישבו לארוחה. עבור חלבי, שנולדה וגדלה בישראל ושמרה על קשר הדוק עם משפחתה, המחווה הייתה ביטוי מוחשי לקשר שבין הקהילות.

דווקא במקרה שלה, הזהות הישראלית אינה מסתכמת בזהות יהודית. חלבי היא דרוזית, והמטבח שהיא מגישה אינו ניסיון להציג אוכל ערבי מסורתי כיהודי, אלא ביטוי למסורת המשפחתית והקהילתית שבתוכה גדלה. היא אינה רואה סתירה בין ההזדהות שלה עם העדה הדרוזית לבין היותה ישראלית. מבחינתה, שני המרכיבים הם חלק מהסיפור האישי שלה, והיא מסרבת לבחור ביניהם כדי להקל על העסק.

המקרה של גזאלה אינו היחיד שבו התמיכה הציבורית הפכה לכלי משמעותי להתמודדות עם התנכלויות. בינואר 2025 הושחתה חזית מסעדת מרים, מסעדה ישראלית מוכרת בניו יורק, בכתובות אנטי-ישראליות. בתוך זמן קצר החלו להגיע למקום לקוחות שביקשו להביע תמיכה בבעלים. חלקם נסעו במיוחד משכונות אחרות בעיר, אחרים הגיעו בעקבות תמונות ההשחתה שפורסמו ברשתות החברתיות.

דפוס דומה נרשם גם באפי'ס קפה, בית קפה ישראלי כשר באפר וסט סייד, שחזיתו הושחתה במרץ 2024. כתובות שהאשימו את לקוחות המקום בתמיכה ברצח עם רוססו על המדרכה, וצבע אדום נמרח על חלקים מהכניסה. בעל המקום, אפי אלקובי, ישראלי במקור מירושלים, סיפר כי הפגיעה הייתה קשה עבורו ברמה האישית. חברי הקהילה התגייסו לסייע בניקיון וקראו ללקוחות להגיע למקום.

אלא שהמפגנים הללו אינם פותרים בהכרח את הבעיה הכלכלית ארוכת הטווח. תור של לקוחות תומכים יכול לספק למסעדה הכנסות חשובות ביום מסוים, אבל כדי לשרוד בניו יורק היא חייבת לשמור על תנועה יציבה לאורך חודשים ושנים. עסק שנפגע מהכנסות נמוכות, משכר דירה גבוה ומעלויות תפעול הולכות וגדלות אינו יכול להסתמך על התגייסות ציבורית בלבד.

הקושי הזה בולט גם במקרה של גזאלה. לצד התמיכה הרבה שקיבלה בשנים האחרונות, נפתח עבורה קמפיין גיוס כספים בידי לקוח ותיק, שהזהיר כי המסעדה מתמודדת עם לחצים כלכליים כבדים. בדברי ההסבר לקמפיין הוזכרו ההתנכלויות והחרמות, אך גם העלייה בהוצאות התפעול ובשכר הדירה. המטרה הייתה לסייע לייצב את פעילות העסק ולמנוע את סגירתו. אין בכך הוכחה שההתנכלויות לבדן גרמו לקשיים, אך זו תזכורת לכך שמסעדה יכולה ליהנות מאהדה ציבורית רחבה ובכל זאת להיאבק על קיומה.

ומה באשר למסעדנים שבחרו להתרחק מהזהות הישראלית? כאן התמונה עדיין מעורפלת יותר. הטור בניו יורק פוסט מצביע על קיומם של בעלי עסקים שהסירו אזכורים לישראל מהמיתוג, אך אינו מציג רשימה מלאה שלהם, השוואה שיטתית של תפריטים לפני ואחרי המלחמה או נתונים המאפשרים לקבוע כמה מהם עשו זאת. גם לא ברור אם שינויי המיתוג הביאו לשיפור במכירות או הפחיתו את ההתנכלויות.

השאלות הללו חשובות, משום שההחלטה להגדיר מסעדה כישראלית, ים תיכונית או מזרח תיכונית אינה בהכרח הצהרה פוליטית. יש מסעדנים שמעדיפים מונח רחב כדי למשוך קהל מגוון יותר או משום שהוא מתאר טוב יותר את המטבח שלהם. אחרים עשויים לחשוש שהמילה "ישראלי" תרחיק לקוחות. ללא עדויות מפורשות של בעלי העסקים, לא ניתן לקבוע מה הניע כל שינוי.

גם התמונה שמתקבלת מן המסעדות ששמרו על זהותן אינה אחידה. במקרה של סטרייפס ויין בר, קזדן מספר על התאוששות לאחר פגיעה קשה בהכנסות. במקרה של גזאלה, התמיכה הקהילתית סייעה לה להתמודד עם תקופות קשות, אבל הדיווחים על מצבה הכלכלי מלמדים שהאתגרים לא נעלמו. התמיכה יכולה לחזק עסק, אך אינה מבטיחה את הצלחתו.

ובכל זאת, התופעה חושפת שינוי מעניין בהרגלי הצריכה של חלק מהקהילה הישראלית והיהודית בניו יורק. בחירת מסעדה, שבעבר הייתה מבוססת בעיקר על אוכל, מחיר, שירות ומיקום, הפכה לעיתים גם להחלטה של הזדהות. לקוחות מגיעים למקום לא רק מפני שהם אוהבים את החומוס או את היין, אלא משום שהם מבקשים לתמוך בבעלים המתמודדים עם חרמות והתנכלויות.

יש בכך גם צד כלכלי מובהק. כשהלקוחות בוחרים לשלם על ארוחה במקום להסתפק בפרסום הודעת תמיכה ברשתות החברתיות, ההזדהות הופכת להכנסה ממשית. היא מסייעת לממן עובדים, מלאי, חשבונות ושכר דירה. עבור בעלי עסקים קטנים, התמיכה הזאת עשויה להיות משמעותית יותר מאלפי תגובות אוהדות באינטרנט.

אבל במקביל היא מעלה שאלה על עתיד ענף המסעדנות הישראלי בעיר. האם המונח "ישראלי" יישאר הגדרה קולינרית טבעית, או שיהפוך בהדרגה לתווית שחלק מהיזמים יעדיפו להימנע ממנה? האם מסעדות ישראליות חדשות יבחרו מראש בשמות ובתפריטים שאינם מסגירים את מוצא הבעלים? והאם לקוחות שאינם קשורים ישירות לישראל ימשיכו להגיע גם כאשר המקום נמצא במרכז מחלוקת פוליטית?

התשובות עדיין אינן ידועות. מה שכבר ברור הוא שעבור כמה מסעדנים בניו יורק, הזהות הלאומית הפכה מגורם שיווקי למוקד של סיכון עסקי, ובמקרים אחרים גם למקור של נאמנות לקוחות.

אצל גזאלה חלבי, הסיפור מתחיל ונגמר במטבח. היא הגיעה לאמריקה כדי לבנות לעצמה עתיד באמצעות האוכל שעליו גדלה, לא כדי להפוך לדמות במחלוקת פוליטית. אבל המציאות הציבה אותה בפני בחירה שלא ביקשה לעשות. היא הייתה יכולה להוריד את הדגלים, להתרחק מהוויכוח ולהסתפק בהצגת המטבח שלה כמטבח דרוזי ים תיכוני. במקום זאת בחרה להמשיך להציג גם את מוצאה הישראלי.

בניו יורק של 2026, מסתבר, לפעמים אפילו בחירת השם של מנה בתפריט כבר אינה החלטה פשוטה. ועבור המסעדנים שמסרבים למחוק את המילה "ישראלי", המאבק אינו רק על הזכות להגיש אוכל, אלא גם על האפשרות להמשיך לספר ללקוחות מאין הגיעו.

הערת מערכת: הכתבה מבוססת על הטור בניו יורק פוסט מ-23 באוקטובר 2026 ועל דיווחים קודמים ועדויות מתועדות. לא התקיימו ראיונות ישירים חדשים עם בעלי המסעדות לצורך הכתבה. הירידה של 60 אחוז במכירות מבוססת על דברי אלון קזדן, ואין נתון עצמאי המאפשר לאמת אותה.