העירייה התעלמה, אז הוא לקח את החוק לידיים: האיש שהתקין פסי האטה באמצע ברוקלין

תושבי שכונת סייפרס הילס בברוקלין רגילים לראות עבודות כביש, מחסומים ופקקי תנועה. אבל באמצע אוקטובר הופיעו ברחוב מילר ארבעה פסי האטה חדשים, שלא הותקנו בידי עיריית ניו יורק, לא תוכננו בידי מהנדסי התנועה שלה ולא אושרו על ידי איש. מאחורי היוזמה עמד אדם אחד, פועל בניין בן 44, שהחליט שאם העירייה אינה מסוגלת להאט את המכוניות המסכנות את ילדי השכונה, הוא יעשה זאת בעצמו.

שמו בוריס מייסס, והוא מתגורר באזור שבו רחוב מילר נפגש עם שדרת ארלינגטון, במזרח ברוקלין. לטענתו, כלי רכב נוסעים ברחוב במהירות מופרזת כמעט מדי יום, והמצב הפך למסוכן במיוחד עבור הילדים המתגוררים בסביבה. לאחר שהתייאש מהטיפול העירוני, החליט לנצל את ניסיונו המקצועי בענף הבנייה ולעשות מעשה.

בסביבות 17 באוקטובר הוא הביא חומרים ממקום עבודתו, יצא לרחוב והתקין ארבעה פסי האטה מאולתרים. הוא לא המתין להיתר, לא שכר קבלן מטעם העירייה ולא ביקש אישור מיוחד. מבחינתו, המטרה הייתה פשוטה: לגרום לנהגים להוריד את הרגל מדוושת הגז לפני שמישהו ייפגע.

"זה טוב לכולם. הרחוב הזה מסוכן", הסביר מייסס לעיתון ניו יורק דיילי ניוז. לדבריו, מכוניות חולפות במקום במהירות גבוהה מדי יום, ולכן הוא מאמין שהשינוי נחוץ לא רק למשפחתו אלא לכל תושבי הרחוב.

אלא שמה שנראה בעיניו כפעולה פשוטה למען בטיחות הילדים עורר שאלה מורכבת בהרבה: האם לאזרח מותר לשנות בעצמו את תשתיות הכביש הציבורי, גם כאשר הוא משוכנע שהרשויות אינן ממלאות את תפקידן?

בסביבות 17 באוקטובר בוריס מייסס הביא חומרים ממקום עבודתו, יצא לרחוב והתקין ארבעה פסי האטה מאולתרים. הוא לא המתין להיתר, לא שכר קבלן מטעם העירייה ולא ביקש אישור מיוחד. מבחינתו, המטרה הייתה פשוטה: לגרום לנהגים להוריד את הרגל מדוושת הגז לפני שמישהו ייפגע. "זה טוב לכולם. הרחוב הזה מסוכן", הסביר מייסס

בניו יורק, התשובה ברורה מבחינת הנהלים. התקנת פסי האטה נמצאת באחריות מחלקת התחבורה העירונית. תושבים יכולים להגיש בקשות, לפנות לנבחרי הציבור המקומיים או לוועדות הקהילתיות, אולם ההחלטה אם להתקין את המתקנים מתקבלת לאחר בדיקות של תנאי הדרך, מהירות התנועה, מאפייני הרחוב ושיקולי בטיחות נוספים.

מייסס בחר לעקוף את התהליך הזה לחלוטין. נכון למועד הדיווח הראשוני, המשטרה טרם הגיעה לבדוק את פסי ההאטה שהתקין, ועיריית ניו יורק ומחלקת התחבורה לא מסרו תגובה לפניות העיתון. לא פורסם גם אם בכוונת הרשויות להסיר את המתקנים או לנקוט צעדים נגדו.

הסיפור הפך במהירות לנושא לדיון ברשתות החברתיות, בין היתר משום שהוא נוגע לתסכול המוכר לתושבים רבים בניו יורק. במשך שנים מתלוננים תושבים ברבעים השונים על מכוניות שנוסעות במהירות מופרזת ברחובות מגורים, לעיתים בסמוך לבתי ספר, גני משחקים ומרכזים קהילתיים.

הנתונים מרחוב מילר עצמו מספקים רקע מעניין לטענותיו של מייסס. לפי אתר התחבורה העירוני סטריטסבלוג, בשנה שעברה דווחו תשע תאונות דרכים בשני מקטעים בלבד של הרחוב. באותן תאונות לא דווח על נפגעים, אך עצם מספר האירועים מעיד שהחששות של תושבי האזור אינם מנותקים לחלוטין מהמציאות.

הבעיה הגדולה יותר היא משך הזמן שנדרש לעיריית ניו יורק כדי להיענות לבקשות להתקנת פסי האטה. בדיקה שערך בעבר סטריטסבלוג גילתה כי מתוך 121 בקשות שהובילו להתקנת 204 פסי האטה בשנת 2022, כ-91 אחוז הוגשו בשנת 2019 או קודם לכן. יותר מ-40 אחוז מהבקשות הוגשו אפילו לפני שנת 2017.

במילים אחרות, תושבים שביקשו להאט את התנועה ברחובותיהם נאלצו לעיתים להמתין שנים עד שהעירייה נקטה פעולה.

באחד המקרים החריגים שתועדו בברוקלין, בקשה להתקין פס האטה מול בית ספר ברחוב קונסליה הוגשה ביולי 2010. המתקן הותקן לבסוף בשנת 2022, שתים עשרה שנים לאחר הבקשה המקורית.

גם תושבים ברחוב 57 מזרח בשכונת פלטלנדס סיפרו בעבר לרשת סי-בי-אס כי ניסו במשך יותר מעשור לשכנע את העירייה להתקין פס האטה. אחת הבקשות נדחתה בנימוק שבאותו מקטע רחוב יש יותר מדי כניסות לחניות פרטיות.

העיכובים הללו ממחישים את הפער בין תחושת הסכנה של תושבי השכונות לבין הדרך שבה המערכת העירונית פועלת. עבור הורה החושש לשלוח את ילדיו לשחק מחוץ לבית, המתנה של שנתיים או שלוש לבדיקה הנדסית אינה בהכרח תשובה מספקת.

מצד שני, פס האטה איננו סתם גוש אספלט המונח על הכביש. למתקנים תקניים יש גובה, רוחב ושיפוע מוגדרים, שנועדו להאט מכוניות בלי לגרום לאובדן שליטה או לפגיעה ברכב. העירייה צריכה להביא בחשבון גם מעבר של אמבולנסים, כבאיות ואוטובוסים, פינוי שלג בחורף וניקוז מי גשמים.

פס האטה שמותקן בצורה לא נכונה עלול להיות מסוכן במיוחד לרוכבי אופנועים ואופניים, או לנהגים שנתקלים בו בלי אזהרה מוקדמת. במקרה של תאונה, עלולות להתעורר גם שאלות משפטיות לגבי אחריותו של מי שהתקין את המתקן ללא אישור.

ואכן, הוויכוח סביב המעשה של מייסס אינו חד-צדדי. בדיונים שהתפתחו ברשת רדיט היו מי שהציגו אותו כגיבור שכונתי שנאלץ לעשות את העבודה שהעירייה נמנעת ממנה. אחרים טענו שאי אפשר לאפשר לכל תושב להחליט בעצמו כיצד ייראו הרחובות הציבוריים, גם אם כוונותיו טובות.

אחד המשתתפים בדיון שאל מה יקרה אם כל אדם יתחיל לשנות את הכביש בהתאם להעדפותיו. אחר השיב שהבעיה האמיתית היא הקצב האיטי שבו העירייה מטפלת בבקשות לשיפור בטיחות התנועה.

מייסס אינו האמריקאי הראשון שהחליט להתמודד בעצמו עם נהגים מהירים. בחודש מאי השנה דווח על תושב לינקולן פארק שבמישיגן שהתקין פס האטה מאספלט שרכש בחנות לאחר שהתייאש ממהירות הנהיגה מול ביתו. אלא שבאותו מקרה המשטרה התערבה במהירות והורתה לו להסיר את המתקן בתוך פחות משעה.

בפילדלפיה נרשמו בעבר מקרים דומים של תושבים שהתקינו פסי האטה ללא אישור, והרשויות הסירו אותם. במיזורי דווח על אב שרכש פסי האטה ניידים והציב אותם ברחוב בזמן שילדיו שיחקו בחוץ, לאחר שבקשתו להתקנה עירונית נדחתה.

בניו יורק, המקרה מגיע דווקא בתקופה שבה הרשויות מנסות להגביר את המאבק בנהיגה במהירות מופרזת. ב-22 באוקטובר הודיעה העירייה על הרחבת השימוש במערכות חכמות להגבלת מהירות בכלי רכב עירוניים. במסגרת המהלך מתוכננת התקנת המערכות באלפיים כלי רכב נוספים בשלוש השנים הקרובות, כך שמספר כלי הרכב המצוידים בהן יגיע לשלושת אלפים.

במקביל מקודמות במועצת העיר יוזמות שנועדו להתמודד עם נהגים המקבלים מספר רב של דוחות מהירות. אחת ההצעות מבקשת לחייב בעלי כלי רכב שצברו 16 עבירות מהירות באזורי בתי ספר בתוך שנה להתקין מערכות המגבילות את מהירות הנסיעה.

אלא שבעוד הרשויות מדברות על פתרונות טכנולוגיים ועל תוכניות לטווח ארוך, מייסס בחר בפתרון מיידי ופיזי מאוד: ארבעה פסי האטה באמצע הרחוב.

השאלה שנותרה פתוחה היא מה יעלה בגורלם. אם העירייה תחליט להסיר אותם, התושבים עלולים למצוא את עצמם חוזרים לאותו מצב שהוביל אותו לפעול מלכתחילה. אם המתקנים יישארו במקומם, יעלה החשש שהדבר יעודד תושבים נוספים לבצע שינויים בלתי מורשים ברחובותיהם.

בינתיים, תושב אחד מברוקלין הצליח לעשות את מה שלא תמיד מצליחים לעשות חודשים של תלונות ובקשות רשמיות: להפנות תשומת לב ציבורית לבעיית המהירות ברחוב מגורים.

בוריס מייסס לא נבחר למועצת העיר, אינו מהנדס תנועה מטעם הרשות המקומית ואין לו סמכות לקבוע כיצד יתנהל הכביש. אבל מבחינתו, כשמכוניות דוהרות ליד ילדים, לפעמים ארבעה פסי האטה נראים כמו פתרון פשוט יותר מעוד פנייה לעירייה.

והשאלה שמרחפת כעת מעל רחוב מילר בברוקלין היא לא רק מי רשאי להתקין פסי האטה, אלא כמה זמן צריכים תושבים לחכות עד שמישהו יקשיב להם.