האיש שהעניק צדק למיליון בני אדם: לוס אנג'לס נפרדת מהרב שהקדיש את חייו לניצולי השואה

לוס אנג'לס נפרדת מאחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על מערכת הסיוע המשפטי שלה, אף ששמו כמעט אינו מוכר מחוץ לקהילה היהודית ולעולם המשפט. הרב ועורך הדין סטנלי לוי, ממייסדי ארגון בית צדק, הלך לעולמו ביום חמישי, 5 בנובמבר, בגיל 84. הוא הותיר אחריו שורה של מוסדות, אלפי עורכי דין שהלכו בדרכו, ויותר ממיליון בני אדם שקיבלו לאורך השנים סיוע מארגון שהחל את דרכו בחדר קטן בשכונת פיירפקס.

הסיפור של לוי מתחיל בלוס אנג'לס של שנות השבעים. שכונת פיירפקס הייתה אז מרכז החיים היהודיים בעיר, עם בתי כנסת, חנויות כשרות, משפחות מהגרים וניצולי שואה שניסו לבנות לעצמם חיים חדשים אחרי המלחמה. אבל מאחורי הקהילה התוססת הסתתרה מציאות אחרת: רבים מהקשישים חיו בעוני, התקשו להתמודד עם בעלי דירות, מוסדות ממשלתיים וחברות ביטוח, ולא ידעו למי לפנות כשזכויותיהם נפגעו.

לוי, עורך דין צעיר שהאמין כי המשפט חייב לשרת גם את מי שאינו מסוגל לשלם עבורו, זיהה בעיה פשוטה: דווקא בלב הקהילה היהודית לא פעל שירות משפטי חינמי ונגיש. בשנת 1974 הקים עם שותפיו את בית צדק, מרפאה משפטית קטנה שנועדה בתחילה לסייע לניצולי שואה ולקשישים מעוטי הכנסה.

הרב ועורך הדין סטנלי לוי, סייע לבנות רשת בינלאומית של יותר מ-5,000 עורכי דין, שהעניקו שירותים משפטיים ללא תשלום. לפי דברים שפרסמו מקורביו לאחר מותו, הרשת סייעה לניצולים להשיג פיצויים בהיקף העולה על 200 מיליון דולר.

ספק אם מישהו מהמעורבים באותה יוזמה יכול היה לדמיין למה תהפוך כעבור חמישה עשורים. בית צדק התפתח לאחד מארגוני הסיוע המשפטי הבולטים בקליפורניה, המעניק שירות לאנשים מכל הדתות והמוצאים. בשנת 2025 בלבד סייע הארגון ליותר מ-82 אלף בני אדם, באמצעות מערך הכולל יותר מ-1,100 אנשי צוות ועורכי דין מתנדבים. לפי נתוני הארגון, מאז הקמתו קיבלו באמצעותו סיוע יותר ממיליון תושבים ומשפחות באזור לוס אנג'לס.

אבל אולי ההישג המרשים ביותר של לוי נוגע דווקא לאנשים שבזכותם החל את פעילותו: ניצולי השואה.

בשנת 2008 מילא לוי תפקיד מרכזי בהקמת רשת סיוע משפטי ארצית לניצולים, שהתמודדו עם הליכים בירוקרטיים מורכבים בדרך לקבלת פיצויים ופנסיות מממשלת גרמניה. חלקם היו זכאים לתשלומים על עבודות כפייה שביצעו בגטאות, אך התקשו להוכיח את זכאותם או למלא את המסמכים הדרושים.

לוי החליט שלא להסתפק בטיפול נקודתי. הוא עזב את פעילותו השוטפת כשותף במשרד עורכי דין והתגייס להרחבת המיזם ברחבי ארצות הברית. הוא סייע לבנות רשת בינלאומית של יותר מ-5,000 עורכי דין, שהעניקו שירותים משפטיים ללא תשלום. לפי דברים שפרסמו מקורביו לאחר מותו, הרשת סייעה לניצולים להשיג פיצויים בהיקף העולה על 200 מיליון דולר.

מאחורי המספרים עמדו קשישים שלעיתים המתינו עשרות שנים לקבלת הכרה בזכויותיהם. מבחינת לוי, לא היה מדובר רק בכסף, אלא בהשבת מידה מסוימת של כבוד לאנשים שחוו את הרדיפה הנאצית ולאחר מכן נאלצו להיאבק פעם נוספת במערכות משפטיות ובירוקרטיות.

הפעילות למען הניצולים הייתה רק חלק אחד ממפעל חייו. כבר בשנת 1970 היה לוי ממקימי הארגון פאבליק קאונסל, שהתפתח למשרד עורכי הדין הגדול בארצות הברית המעניק שירותים בהתנדבות. הוא היה גם ממייסדי המרכז המערבי למשפט ולעוני, ארגון הפועל לקידום זכויותיהם של תושבים מעוטי הכנסה בקליפורניה.

אלא שלוי לא ראה סתירה בין עולם המשפט החילוני לבין המסורת היהודית. להפך: בעיניו, החובה להגן על החלש הייתה חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית שלו. בשנת 1968 ייסד את קהילת בני חורין, בית כנסת עצמאי שלא השתייך לאחד הזרמים המרכזיים ביהדות האמריקאית ושאף להיות פתוח למתפללים מרקעים שונים.

בשנת 2001 היה גם ממקימי האקדמיה לדת יהודית בלוס אנג'לס, מוסד להכשרת רבנים, חזנים ואנשי דת יהודים. הוא עצמו הוסמך לרבנות, ושילב לאורך חייו פעילות משפטית, הוראה, מנהיגות קהילתית ועיסוק מעמיק במקורות היהדות.

במאמר פרידה שפורסם בעיתון היהודי פורוורד, תיארו מיטשל קמין ודיוויד לאש, שניים ממנכ"ליו לשעבר של בית צדק, אדם שלא ניסה להחזיק בכוח במוסדות שהקים. לוי המשיך לשמש חבר הנהלה בארגון במשך יותר מחמישים שנה, אך דווקא כאשר הארגון גדל והשתנה, הוא עודד מנהלים צעירים להוביל אותו לכיוונים חדשים.

בעיניהם, זו הייתה אחת התכונות הנדירות ביותר שלו: היכולת להקים מוסד גדול, ואז לאפשר לו להתפתח גם כאשר המייסד כבר אינו עומד במרכזו.

לוי היה גם איש משפחה מסור. אשתו לינדה ושלושת בניו, ג'ולס, אהרון וג'ושוע, היו חלק מרכזי בחייו. חבריו סיפרו כי למרות עשרות שנות פעילות ציבורית, הוא מצא זמן להיות נוכח ברגעים האישיים של האנשים הקרובים אליו: מחתונות ועד טקסי אבלות.

באחד הראיונות שהעניק בעבר ללוס אנג'לס טיימס הסביר לוי את התפיסה שהנחתה אותו: באמצעות הזמן שהיה יכול לתרום בעצמו, הוא האמין שיוכל לשכנע עוד עשרה אנשים להתנדב. הרעיון הזה, של הכפלת כוחו של אדם אחד באמצעות גיוס אחרים, הפך למעשה לשיטת העבודה של מפעל חייו.

לוי לא היה פוליטיקאי, לא כוכב הוליוודי ולא מיליארדר שתרם חלק מהונו לצדקה. הוא היה עורך דין ורב שהבין כי לעיתים ההבדל בין אדם חסר אונים לבין אדם המסוגל להגן על זכויותיו הוא פשוט מישהו שמוכן לעמוד לצדו.

חמישים ושתיים שנים אחרי שנפתחה המרפאה הקטנה בפיירפקס, הארגון שהקים ממשיך לסייע לעשרות אלפי בני אדם מדי שנה. ניצולי השואה שעבורם נולד המיזם הולכים ומתמעטים, אבל המערכת שבנה ממשיכה להגן על קשישים, משפחות עניות ותושבים שאינם יכולים להרשות לעצמם ייצוג משפטי.

סטנלי לוי הלך לעולמו, אבל בלוס אנג'לס נותרה אחריו מורשת שלא נמדדת באנדרטאות או בבניינים הנושאים את שמו. היא נמדדת באנשים שקיבלו הזדמנות להיאבק על זכויותיהם, משום שלפני יותר מחמישים שנה היה עורך דין צעיר אחד שהחליט שאסור להשאיר אותם לבד.