עשרה בעד, אחת נגד: עיר במסצ'וסטס אישרה חרם כלכלי על חברות הקשורות לישראל

סומרוויל, מסצ'וסטס. עיר אמריקנית המונה יותר מ-84 אלף תושבים, במרחק דקות נסיעה מבוסטון, הפכה השבוע למוקד נוסף במאבק סביב החרם הכלכלי על ישראל. מועצת העיר סומרוויל אישרה ביום חמישי, 12 בנובמבר, ברוב של עשרה קולות מול מתנגדת אחת בלבד, תקנה שתאסור על העירייה להתקשר עם חברות מסוימות או להשקיע בהן אם ייקבע שהן מסייעות להפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בנוסח התקנה מוזכרות במפורש ישראל והשטחים הפלסטיניים.

ההחלטה התקבלה בתום חודשים של דיונים סוערים ומאבק ציבורי שפילג את תושבי העיר, ובהם קהילה יהודית ותיקה. תומכי המהלך חגגו את ההצבעה כניצחון של זכויות האדם וכצעד מעשי נגד מדיניות ישראל. מתנגדיו, ובהם תושבים יהודים וישראלים, הזהירו כי מדובר בחרם פוליטי שיגביר את תחושת הניכור והאנטישמיות בקהילה המקומית.

הרקע להחלטה הוא משאל עירוני שנערך בנובמבר 2025, ובו תמכו 55.7 אחוזים מהמצביעים בהפסקת התקשרויות עסקיות והשקעות עירוניות בחברות שלטענת יוזמי המשאל מסייעות לפעולות ישראל בשטחים הפלסטיניים. המשאל לא היה מחייב מבחינה משפטית, אך חברי המועצה התחייבו בעקבותיו לקדם בתוך שנה חקיקה שתאפשר ליישם את רצון המצביעים.

כעת, כמעט בדיוק שנה לאחר מכן, ההתחייבות הפכה להחלטת מועצה אופרטיבית.

פעילי הארגון סומרוויל למען פלסטין בירכו על התוצאה. אחת ממובילות ההתארגנות, שרה חלאווה, אמרה שההצבעה משקפת מאבק ציבורי שנמשך כשלוש שנים. הפעילים מקווים כעת להיות מעורבים בגיבוש הנהלים שיקבעו כיצד תיושם התקנה בפועל.

לפי נוסח התקנה, העירייה תימנע מרכישת מוצרים ושירותים מחברות שפעילותן מספקת תמיכה מהותית למעשים המוגדרים במשפט הבינלאומי כאפרטהייד, רצח עם, כיבוש צבאי בלתי חוקי או הפרות שיטתיות של המשפט ההומניטרי. ההגבלות יחולו גם על השקעות פיננסיות מסוימות שבשליטת העירייה, כל עוד קיימות חלופות בעלות תחזית כלכלית שווה או טובה יותר.

למרות שהתקנה מנוסחת כמדיניות כללית של רכש והשקעות אתיים, היא מציינת במפורש את ישראל והשטחים הפלסטיניים. יוזמיה מדגישים כי היא אינה אוסרת על פעילות של חברות פרטיות בעיר ואינה מכוונת נגד אנשים בשל דתם או לאומיותם. ההגבלות נוגעות להתקשרויות ולהשקעות של העירייה עצמה, ולא לעסקים פרטיים המוכרים מוצרים לתושבים.

אחד הרגעים הטעונים ביותר בדיון הגיע כאשר חברת המועצה קריסטן סטרזו, שהצביעה לבדה נגד ההחלטה, פנתה לעמיתיה והסבירה מדוע היא רואה במהלך איום על הקהילה היהודית.

סטרזו, יהודייה בעצמה, הזכירה את ליל הבדולח בנובמבר 1938 ואת החרמות הכלכליים שקדמו לרדיפת היהודים בגרמניה הנאצית. לדבריה, יהודים רבים בסומרוויל כבר חשים שהדיון הציבורי סביב ההחלטה מכוון גם כלפיהם.

"אני, כמו יהודים רבים אחרים בקהילה שלנו, אמרתי לכם שההצעה הזאת גורמת לנו להרגיש שמסמנים אותנו כמטרה", אמרה במהלך הדיון.

סטרזו הזהירה כי ההחלטה לא תפתור את הסכסוך במזרח התיכון, אך עלולה לגרום ליהודים ולישראלים להרגיש פחות רצויים במרחבים הציבוריים בעיר. בזמן שנשאה את דבריה נשמעו מחוץ לבניין העירייה קריאותיהם של מפגינים פרו-פלסטינים שדרשו לחשוף השקעות ולמשוך מהן את הכספים.

מנגד, חבר המועצה בן יואן-קמפן, יהודי אף הוא ואחד מיוזמי התקנה, הסביר כי דווקא השתיקה מול מה שהוא רואה כהפרות חמורות של זכויות אדם היא הבעיה. לדבריו, הוא מודע לכך שלהחלטה של עיר קטנה במסצ'וסטס לא תהיה בהכרח השפעה גדולה על הנעשה במזרח התיכון, אך סבור שהימנעות מפעולה נושאת משמעות מוסרית.

חבר המועצה בן וילר, שותפו לקידום ההצעה, הדגיש כי ההחלטה אינה אמורה לבחון את השקפותיהם הפוליטיות של בעלי עסקים. לדבריו, הקריטריון המרכזי הוא פעילות עסקית המעניקה תמיכה ישירה ומהותית להפרות חמורות, ולא זהותם הלאומית או הדתית של בעלי החברה.

המאבק אינו מתנהל רק בין יהודים לתומכים פלסטינים. חלק מהפעילים המרכזיים למען התקנה הם יהודים, בעוד יהודים אחרים מנהלים את ההתנגדות לה. הארגון המקומי שלום סומרוויל, שהתנגד למהלך, טוען שההחלטה היא חלק ממגמה רחבה שבה יהודים המזוהים עם ישראל חשים מודרים מהחיים הציבוריים בארצות הברית.

נשיא הארגון, סם גכטר, מתח ביקורת חריפה על חברי המועצה לאחר ההצבעה וטען כי חלקם תמכו בה בשל לחץ פוליטי מצד פעילים. אלה טענותיו של גכטר, ולא ממצאים שנקבעו בהליך רשמי.

מן הצד השני, פעילי הארגון סומרוויל למען פלסטין בירכו על התוצאה. אחת ממובילות ההתארגנות, שרה חלאווה, אמרה שההצבעה משקפת מאבק ציבורי שנמשך כשלוש שנים. הפעילים מקווים כעת להיות מעורבים בגיבוש הנהלים שיקבעו כיצד תיושם התקנה בפועל.

אלא שמעבר לוויכוח הפוליטי, קיים גם סימן שאלה משפטי משמעותי.

במהלך הדיונים שקדמו להצבעה הביעו גורמים משפטיים ומקצועיים בעירייה ספק אם ההגבלות יעמדו במבחן בית המשפט. הממונה על הרכש העירוני, אנג'לה אלן, הזהירה כי התקנה עלולה להוסיף מורכבות לתהליכי המכרזים, לעכב התקשרויות ולהציב בפני העירייה שאלות שאין להן עדיין פתרון ברור.

אחת הבעיות היא הקביעה אילו חברות אכן עומדות בתנאים להפעלת החרם. לפי התקנה, העירייה תוכל להסתמך בין היתר על מסמכים וממצאים של בתי דין בינלאומיים, גופים של האו"ם וארגונים העוסקים במעקב אחר פעילות חברות באזורי סכסוך.

התקנה כוללת גם חריגים המאפשרים לעירייה להמשיך להתקשר עם חברה מסוימת אם השירותים שלה חיוניים לתפקוד העיר או אם הפסקת ההתקשרות תגרום לפגיעה כלכלית משמעותית. לכן אין פירושה ניתוק מיידי של כל קשר עסקי עם חברות ישראליות או עם כל חברה הפועלת בישראל.

ומה באשר לראש העיר?

ג'ייק וילסון, שהתנגד בעבר לנוסח משאל החרם, הבהיר לאחר ההצבעה כי לא ינסה למנוע את כניסת התקנה לתוקף. ההחלטה התקבלה ברוב שמספיק גם להתגבר על וטו של ראש העיר. וילסון הודיע כי העירייה תתחיל לבחון את דרכי היישום, אך הדגיש כי משימתו היא גם לאחות את הקרעים בקהילה המקומית.

סומרוויל אינה לבדה. שבועיים קודם לכן אישרה מועצת העיר קיימברידג', שבה נמצאת אוניברסיטת הרווארד, החלטה למשיכת השקעות פנסיוניות מחברות הקשורות לפעילות ישראל בשטחים הפלסטיניים. שם התקבלה ההחלטה ברוב דחוק של חמישה מול ארבעה, בעוד הצעה נפרדת להגבלת חוזים עירוניים נדחתה.

ההבדל בין שתי הערים משמעותי: בעוד קיימברידג' אישרה הגבלות על השקעות אך דחתה הגבלות נרחבות על התקשרויות עם ספקים, סומרוויל שילבה את שני המרכיבים בתקנה אחת.

ההצבעה בסומרוויל ממחישה כיצד המחלוקת על ישראל והמלחמה במזרח התיכון ממשיכה לחלחל אל הפוליטיקה המקומית בארצות הברית. הפעם לא מדובר באוניברסיטה, בהפגנת סטודנטים או בהחלטת מדיניות של הממשל הפדרלי, אלא בעירייה שמחליטה כיצד להשתמש בכספי המסים של תושביה.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא אילו חברות ייפגעו בפועל מהתקנה, כמה כסף יושפע ממנה והאם היא תשרוד התנגדויות משפטיות אפשריות. בינתיים, ההחלטה כבר השיגה תוצאה ברורה אחת: בעיר הקטנה שליד בוסטון, היחסים עם ישראל הפכו לנושא שמפלג שכנים, חברי מועצה ואפילו את הקהילה היהודית עצמה.