ההישג ההיסטורי של אילון מאסק: החללית הענקית נתפסה באוויר בזרועות פלדה

טקסס - במשך יותר משני עשורים מנסה אילון מאסק לשנות את אחד הכללים היקרים ביותר של תעשיית החלל: במקום לבנות טילים וחלליות במיליארדי דולרים, לשגר אותם פעם אחת ולהשליך אותם לים או להשאירם בחלל, להחזיר אותם לכדור הארץ ולהשתמש בהם שוב. במוצאי שבת, 14 בנובמבר, חברת ספייס אקס שבבעלותו רשמה הישג יוצא דופן בדרך להגשמת החזון הזה.

לראשונה בתולדות תוכנית סטארשיפ הצליחה החברה לתפוס את החללית עצמה באמצעות שתי זרועות פלדה ענקיות המותקנות על מגדל השיגור שלה בדרום טקסס. החללית, ששבה ממסע של יותר מ-22 שעות בחלל לאחר שהקיפה את כדור הארץ 14 פעמים, האטה את נפילתה, הסתובבה למצב אנכי והתייצבה בדיוק בין הזרועות, שנסגרו סביבה והחזיקו אותה באוויר.

התמרון, שבוצע במסגרת טיסת הניסוי ה-15 של מערכת סטארשיפ, נחשב לאחד האתגרים ההנדסיים המורכבים ביותר בתוכנית החלל של מאסק. הוא גם מסמן התקדמות משמעותית לעבר מערכת שיגור שבה לא רק הטיל, אלא גם החללית עצמה, יוכלו לחזור לנקודת המוצא ולהיות מוכנים למשימות נוספות.

ברגע המכריע התיישרה החללית בין הזרועות, שהצליחו לקלוט אותה. במקום נחיתה על רגליים מתקפלות או צניחה לים, הסתיים המסע כשהחללית תלויה על מגדל השיגור שממנו יצאה למשימתה.

התמונות שהגיעו מאתר השיגור סטארבייס, סמוך לחופי מפרץ מקסיקו בטקסס, המחישו את גודל ההישג. גוף מתכתי עצום, שחזר מהחלל במהירות אדירה ועבר דרך האטמוספרה הלוהטת, ריחף בשניות האחרונות מעל הקרקע כשהמנועים שלו בוערים כלפי מטה. משני צדדיו המתינו זרועות הפלדה של מגדל השיגור, המכונות בחברה "צ'ופסטיקס", על שם מקלות האכילה האסייתיים.

ברגע המכריע התיישרה החללית בין הזרועות, שהצליחו לקלוט אותה. במקום נחיתה על רגליים מתקפלות או צניחה לים, הסתיים המסע כשהחללית תלויה על מגדל השיגור שממנו יצאה למשימתה.

הדרך לרגע הזה החלה עוד בחלל. כדי לחזור לכדור הארץ, סטארשיפ הייתה צריכה להפעיל את מנועיה בתזמון מדויק ולהיכנס לאטמוספרה בזווית שתאפשר לה להגיע לאזור הנחיתה בטקסס. טעות קטנה בכיוון או במהירות הייתה עלולה לגרום לה לסטות מהמסלול, להיפגע מחום הכניסה לאטמוספרה או להחמיץ לחלוטין את אתר השיגור.

בשלב הכניסה לאטמוספרה החללית טסה כשגחונה פונה כלפי מטה. זהו הצד המכוסה באריחי מיגון תרמי, שנועדו להגן עליה מפני החום האדיר שנוצר כאשר היא פוגשת את שכבות האוויר הצפופות במהירות גבוהה.

החיכוך והדחיסה של האוויר סביב החללית גורמים להתחממות קיצונית, אך גם מסייעים לה להאט. לאורך ההנמכה משתמשת סטארשיפ בסנפירים מתכווננים המותקנים בחלקה הקדמי והאחורי כדי לשמור על יציבות ולשלוט בכיוון התנועה.

אלא שהחלק המסובך ביותר מגיע ממש לפני הקרקע.

בגובה של כ-550 מטרים מעל אתר הנחיתה החלה החללית לבצע תמרון חד: מעבר ממצב שבו היא נופלת כמעט אופקית, כשגחונה פונה כלפי הקרקע, למצב אנכי שבו חרטומה פונה לשמיים ומנועיה כלפי מטה.

באותו רגע הופעלו שניים או שלושה ממנועי הרפטור שלה. המנועים לא נועדו להעלות אותה מחדש לחלל, אלא לבלום את מהירות הנפילה ולאפשר לה להתייצב מול המגדל.

השליטה במנועים דורשת דיוק יוצא דופן. כל סטייה קטנה עלולה לגרום לחללית העצומה לנטות הצדה ולאבד שיווי משקל. מערכת הבקרה האוטומטית משנה את כיוון דחף המנועים ללא הרף כדי לשמור עליה מאוזנת, בדומה לניסיון להחזיק עיפרון עומד על קצה האצבע.

ספייס אקס צברה ניסיון רב בתחום הזה באמצעות מאות נחיתות של טילי פלקון 9, שחוזרים לכדור הארץ ונוחתים באופן אנכי. אבל סטארשיפ היא מערכת גדולה ומורכבת בהרבה, והפעם לא היה די בנחיתה מדויקת: החללית הייתה צריכה להגיע לנקודה שבה יוכלו זרועות המגדל לתפוס אותה.

הצלחת התמרון עוררה התרגשות עצומה בחברה. מאסק פרסם ברשתות החברתיות תמונות וסרטונים מהניסוי, בירך את עובדיו והגדיר את האירוע יום היסטורי.

הוא גם הזכיר סרטון שפרסם באוגוסט 2021, שבו הציג לראשונה את הרעיון לתפוס כלי טיס ענק באמצעות זרועות רובוטיות. באותה תקופה הרעיון נשמע כמעט דמיוני, וגם מאסק עצמו הבהיר שההצלחה אינה מובטחת.

חמש שנים לאחר מכן, החזון הזה הפך למציאות מצולמת.

אבל מאחורי החגיגות הסתתר גם כישלון משמעותי, שהמחיש עד כמה הדרך למערכת חלל רב-פעמית עדיין ארוכה.