ואן זאנט, בן 75, המוכר גם בזכות תפקידו כסילביו דנטה בסדרת הטלוויזיה "הסופרנוס", השיק השבוע באמצעות ארגון החינוך שלו, TeachRock, תוכנית לימודים חדשה המשלבת מוזיקת רוק ופופ עם לימודי מורשת יהודית והשואה.
התוכנית הוצגה ביום חמישי האחרון, 12 בנובמבר, בפני כ-50 תלמידי תיכון במוזיאון השואה של פלורידה בעיר סנט פיטרסברג, במסגרת שבוע החינוך לשואה במדינה. אנשי חינוך מקווים כעת להרחיב את השימוש בה לבתי ספר נוספים ברחבי פלורידה ובהמשך גם למדינות אחרות בארצות הברית.
אבל מאחורי היוזמה החינוכית מסתתר גם חשש עמוק הרבה יותר.

ואן זאנט מספר כי בילדותו התקשה להתחבר ללימודים בבית הספר. הדבר היחיד שבאמת עניין אותו היה המוזיקה, והוא זוכר במיוחד מורה שאפשר לתלמידים להביא תקליטים לכיתה ולדון בהם. כעת הוא מבקש להפוך את החוויה האישית הזאת לכלי חינוכי.
בריאיון שהעניק לסוכנות הידיעות היהודית JTA ופורסם ביום שישי, אמר ואן זאנט כי הוא מוטרד במיוחד מהאווירה ברשתות החברתיות ומהתפשטותן של טענות שקריות על יהודים.
"יש באוויר תחושה שלפני השואה", אמר, והסביר כי חזרה בלתי פוסקת על שקרים עלולה להפוך אותם, בעיני הציבור, לאמיתות מקובלות.
לדבריו, זהו אחד המנגנונים שאפשרו לאנטישמיות להתפשט באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, והוא חושש לראות תהליכים דומים בשיח המקוון כיום.
ואן זאנט אינו יהודי. דווקא משום כך, מחויבותו לנושא מעוררת עניין מיוחד. לדבריו, התרומה היהודית למוזיקה, לקולנוע ולתרבות האמריקנית הייתה עצומה, והוא חש הכרת תודה עמוקה לאמנים יהודים שהשפיעו על חייו.
בין המוזיקאים שהזכיר נמצאים בוב דילן, לאונרד כהן וצמד כותבי השירים ג'רי לייבר ומייק סטולר, שאחראים לכמה מהלהיטים הגדולים בתולדות הרוקנרול.
"עסקי הבידור לא היו קיימים בלי התרומה היהודית", אמר בריאיון.
תוכנית הלימודים החדשה נקראת "מורשת יהודית והשואה: חקר תרבות עמידה באמצעות מוזיקה". היא בנויה מארבע יחידות מרכזיות ומשלבת מוזיקה, היסטוריה, עדויות ניצולים, יצירה אמנותית וכתיבה אישית.
והבחירה המפתיעה ביותר מגיעה כבר בדקות הראשונות של השיעור הראשון.
במקום להציג לתלמידים מיד את גרמניה הנאצית או את מחנות ההשמדה, המורים משמיעים את "Rock and Roll All Nite", הלהיט המפורסם של להקת קיס משנת 1975.
אחר כך הם מספרים לתלמידים על ג'ין סימונס, בסיסט הלהקה ואחד הסמלים הבולטים של הרוק האמריקני.
סימונס, שנולד בישראל בשם חיים ויץ, הוא בנה של פלורה קליין, ניצולת שואה מהונגריה. גם שותפו ללהקה, פול סטנלי, יהודי.
באמצעות סיפורו של סימונס לומדים התלמידים על החיים היהודיים באירופה שלפני המלחמה, על עליית האנטישמיות ועל הדרך שבה משפחות של ניצולים בנו חיים חדשים לאחר האסון.
מייקל איגל, יו"ר כוח המשימה לחינוך השואה בפלורידה ואחד ממפתחי תוכנית הלימודים, הסביר כי המטרה אינה להפוך את השואה לנושא קליל, אלא למצוא דרך שתגרום לתלמידים להתעניין בו מלכתחילה.
לדבריו, כאשר התלמידים רואים את ג'ין סימונס עם הלשון המפורסמת שלו, הם מתקשים להבין כיצד הדבר קשור לשיעור היסטוריה על השואה. דווקא הסקרנות הזאת מאפשרת למורה לפתוח בדיון עמוק יותר.
ביום השני של התוכנית מאזינים התלמידים ללהקת הפופ הניו יורקית לורנס, שאותה מובילים האחים היהודים גרייסי וקלייד לורנס.
השיר שנבחר, "Conflict Resolution", משמש בסיס לדיון בערכים יהודיים, ובהם חסד, עבודה ורחמנות, ובאופן שבו עברו ערכים אלה מדור לדור, גם בתקופות של רדיפות ואובדן.
ביום השלישי מגיע תורו של לאונרד כהן.
התלמידים מאזינים לשירו "Dance Me to the End of Love", ובהמשך נחשפים לעדויות של ניצולי שואה ולסיפורים על יהודים שהשתמשו בשירה, בציור ובאמנות כדי לשמור על תחושת אנושיות ותקווה גם בתנאים קיצוניים.
היחידה הרביעית עוסקת בחיים שלאחר השחרור ובבנייתם מחדש של קהילות ומשפחות יהודיות. היא כוללת קטע מתוך הסרט התיעודי "Fillmore: The Last Days", ומציגה את סיפורו של ביל גרהאם, ניצול שואה שהפך לאחד ממפיקי ההופעות החשובים בארצות הברית.
בסיום התוכנית מתבקשים התלמידים לעצב כרזה להופעה דמיונית המוקדשת לניצולים ולנספים.
בכך מנסה התוכנית להעביר מסר שחורג מהזיכרון ההיסטורי: הסיפור היהודי אינו מתחיל בשואה ואינו מסתיים בה. הוא כולל מאות שנים של תרבות, יצירה, מוזיקה, מסורת וחיים קהילתיים.
מאחורי היוזמה עומד ארגון TeachRock, שהקים ואן זאנט במטרה לשלב מוזיקה בלימודי מקצועות שונים בבתי הספר האמריקניים.
במהלך השנים היו מעורבים ביוזמה גם שמות בולטים כמו ברוס ספרינגסטין, בונו מלהקת יו־טו, ג'קסון בראון ובמאי הקולנוע מרטין סקורסזה.
התוכנית מציעה למורים חומרי לימוד ללא תשלום ומשתמשת בשירים מוכרים כדי ללמד היסטוריה, אזרחות, מדע, זכויות אדם ונושאים נוספים.
ואן זאנט מספר כי בילדותו התקשה להתחבר ללימודים בבית הספר. הדבר היחיד שבאמת עניין אותו היה המוזיקה, והוא זוכר במיוחד מורה שאפשר לתלמידים להביא תקליטים לכיתה ולדון בהם.
כעת הוא מבקש להפוך את החוויה האישית הזאת לכלי חינוכי.
לדבריו, המטרה הראשונה של כל מורה היא להשיג את תשומת הלב של תלמידיו, והמוזיקה יכולה לעשות זאת גם כאשר הנושא מורכב וכואב.
אבל הפעילות של ואן זאנט אינה מוגבלת לחינוך.
בריאיון ל-JTA הוא התייחס גם לגל הקריאות לחרם על ישראל מצד אמנים בינלאומיים, והביע התנגדות נחרצת לתנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות, BDS.
עמדתו מעניינת במיוחד על רקע ההיסטוריה שלו כפעיל פוליטי.
בשנת 1985 היה ואן זאנט מהדמויות המרכזיות מאחורי פרויקט המחאה המוזיקלי "Sun City", שבו השתתפו עשרות אמנים שהביעו התנגדות למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה וקראו להחרים את אתר הנופש שנשא את השם הזה.
לימים הפכה היוזמה לאחד מסמלי המאבק התרבותי נגד האפרטהייד, ותומכי החרם על ישראל מציגים לעיתים את אותו מאבק כהשראה לפעילותם.
אלא שוואן זאנט דוחה את ההשוואה.
לדבריו, החרם על דרום אפריקה והניסיון להחרים את ישראל הם שני מצבים שונים. הוא גם מתח ביקורת חריפה על ניסיונות למנוע מישראל אמצעים הדרושים, לדעתו, להגנתה.
הוא סיפר כי בעבר פנה במכתב לרוג'ר ווטרס, מייסד שותף של פינק פלויד ואחד התומכים הבולטים בחרם על ישראל, וניסה להסביר מדוע הוא מתנגד לעמדתו. לדבריו, המכתב נוסח באופן מכבד, אך ווטרס הגיב בהתקפות אישיות בתקשורת.
המחלוקת הזאת ממחישה את הקרע המתרחב בעולם המוזיקה סביב ישראל והמלחמות במזרח התיכון, כאשר אמנים שונים מאמצים עמדות מנוגדות בנוגע לחרמות תרבותיים, לזכויות פלסטינים ולביטחונה של ישראל.
עבור ואן זאנט, המאבק באנטישמיות וחינוך הדור הצעיר להיסטוריה היהודית הם חלק מאותה מחויבות לזכויות אדם שהניעה אותו בעבר להיאבק באפרטהייד.
לדבריו, תוכנית לימודים המתמקדת רק בהשמדה עלולה להציג את היהודים בעיקר כקורבנות, מבלי להעניק לתלמידים תמונה מלאה של תרומתם לחברה ושל יכולתם לשקם חיים אחרי אסונות.
מפתחי התוכנית מדגישים שהיא אינה מוותרת על העובדות ההיסטוריות הקשות. היא כוללת תיאורים של רדיפות, אלימות ורצח, ומספקת למורים הנחיות להתמודדות עם תגובות רגשיות של תלמידים.
אף שהתוכנית מורכבת מארבע יחידות, בהנחיות הרשמיות מצוין כי אפשר לפרוס את החומר על פני תקופה ארוכה יותר, אפילו כשבועיים.
בשלב זה מדובר ביוזמה חדשה, ועדיין אין נתונים המאפשרים לקבוע אם היא משפרת את הידע ההיסטורי של התלמידים או מפחיתה עמדות אנטישמיות לאורך זמן.
אבל עבור ואן זאנט, עצם העובדה שהתלמידים מוכנים להקשיב היא כבר התחלה חשובה.
האיש שבילה עשרות שנים על במות הרוק הגדולות בעולם מאמין שהמוזיקה יכולה לפתוח דלת גם לאחד הפרקים האפלים בתולדות האנושות.
והמסר שהוא מבקש להעביר לתלמידים האמריקנים פשוט: לפני שמנסים להבין כיצד הושמדו שישה מיליון יהודים, כדאי להכיר גם את האנשים, המשפחות, התרבות והמוזיקה של העולם שהיה קיים לפני השואה — ואת העולם שהיהודים בנו מחדש אחריה.