הציור, "עצי ערמון בפריחה", נחשב לאחת היצירות החשובות של ואן גוך שעדיין נמצאות בידיים פרטיות. הוא צויר בשנת 1890, זמן קצר לפני מותו של האמן ההולנדי, ומתאר נוף כפרי של עצי ערמון פורחים. במשך כחמישים שנה לא הוצג הציור בפני הציבור הרחב, וכעת הוא אמור להיות הכוכב הגדול של שבוע המכירות הפומביות בניו יורק, שבמהלכו צפויות להימכר יצירות אמנות בשווי כולל של מיליארדי דולרים.
אלא שמאחורי הנוף הפסטורלי מסתתר סיפור משפחתי שהחל בברלין של ראשית המאה העשרים, עבר דרך בריחה מהנאצים ומכירה מעוררת מחלוקת בהולנד, והגיע בסופו של דבר לאוסף האמנות של אחת המשפחות העשירות בארגנטינה.

ההבחנה בין יצירה שנבזזה ישירות בידי הנאצים לבין יצירה שנמכרה בגלל הרדיפות הפכה בעשורים האחרונים לאחת הסוגיות המרכזיות בעולם האמנות. במשך שנים התמקדו תביעות ההשבה ברכוש שהוחרם או נגנב באופן ישיר. אולם בהדרגה גברה ההכרה בכך שגם מכירות שנעשו לכאורה מרצון עלולות להיות קשורות ללחצים כלכליים, לאיומים ולרדיפות שחוו יהודים בתקופת השלטון הנאצי.
יורשיה של משפחת פישר, משפחת מו"לים יהודית מגרמניה, טוענים כי הציור היה בבעלות המשפחה עד שנות השלושים, וכי בשנת 1936 נאלצו בני המשפחה למכור אותו בעקבות הרדיפות הנאציות והמצוקה הכלכלית שנגרמה להם. לטענתם, אין לראות במכירה ההיסטורית עסקה רגילה בין מוכר מרצון לקונה מרצון, אלא מכירה שנעשתה תחת לחץ.
ביום חמישי האחרון פנה עורך הדין הגרמני גונאר שנאבל, המייצג את יורשי המשפחה, לבית המכירות סותבי'ס בדרישה לבחון מחדש את נסיבות המכירה. במכתב שהעביר למחלקה המטפלת בהשבת רכוש שנבזז בתקופת השואה, דרש שנאבל להציג ראיות לכך שהציור נמכר בשנת 1936 במחיר השוק המקובל באותה תקופה, וכי המשפחה הייתה מעוניינת למכור אותו גם אלמלא עלו הנאצים לשלטון.
הדרישה מעמידה את בית המכירות בפני דילמה משמעותית, משום שהציור כבר הוצג כאחת האטרקציות המרכזיות של אירוע המכירה, ופרסומים נרחבים סביבו נועדו למשוך אספנים עשירים מכל רחבי העולם.
סמואל פישר, מייסד המשפחה שבמרכז המחלוקת, היה אחד המו"לים החשובים בגרמניה. הוצאת הספרים שהקים פרסמה כמה מהסופרים הבולטים בתולדות הספרות הגרמנית, ובהם חתן פרס נובל תומס מאן. לצד פעילותו העסקית והתרבותית היה פישר גם אספן אמנות נלהב, ובשנת 1909 רכש בפריז את הציור של ואן גוך.
באותם ימים עדיין לא נחשב ואן גוך לאמן שיצירותיו נמכרות בסכומים דמיוניים. הוא מת בשנת 1890, ורק בהדרגה הפך לאחד הציירים המבוקשים והיקרים בעולם. הציור שרכש פישר היה חלק מאוסף אמנות משפחתי שכלל גם יצירות של פול סזאן ואמנים נוספים.
לאחר מותו של סמואל פישר בשנת 1934 עברה השליטה בהוצאה לאור לידי חתנו, גוטפריד ברמן פישר. אלא שבאותה תקופה כבר שלטו הנאצים בגרמניה, והרדיפות נגד יהודים הלכו והחריפו. עסקים יהודיים נקלעו להגבלות, נכסים הוחרמו או נמכרו בתנאים קשים, ובעלי הון יהודים שניסו לעזוב את המדינה נאלצו להתמודד עם מסים והגבלות חמורות על הוצאת רכושם.
ברמן פישר נאלץ לעזוב את גרמניה ולהמשיך את פעילות ההוצאה לאור מחוץ למדינה. בני המשפחה עברו תחילה לאוסטריה ובהמשך לשבדיה, ובמקביל ניסו לשמור על נכסיהם ועל אוסף האמנות שלהם.
בשלב מסוים הופקד הציור של ואן גוך, יחד עם שתי יצירות של סזאן, בידי סוחר אמנות באמסטרדם. בשנת 1936 נמכר הציור לאספן צרפתי. מכאן החל מסע של עשרות שנים שבמהלכו החליף בעלים, עד שנרכש בשנת 1975 בידי משפחת בלאקייר מארגנטינה.
יורשי משפחת פישר טוענים כיום כי עצם העובדה שהציור נמכר באמצעות סוחר אמנות אינה מוכיחה שהמכירה הייתה חופשית. לדבריהם, בני המשפחה נמצאו באותה תקופה במצב שבו נאלצו לממש נכסים יקרי ערך כדי להבטיח את הישרדותם ואת האפשרות להמשיך בחייהם מחוץ לגרמניה.
בית המכירות סותבי'ס מציג עמדה שונה. נציגיו מסרו כי הם מודעים לחששות שהעלו יורשי משפחת פישר וכי הם מנהלים עמם שיחות על ההיסטוריה של היצירה. לדבריהם, עד כה לא נמצאו ראיות המוכיחות שהציור נמכר תחת כפייה, אך הם מכירים בחשיבות הבירור ההיסטורי ומחויבים לחיפוש פתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים.
ההבחנה בין יצירה שנבזזה ישירות בידי הנאצים לבין יצירה שנמכרה בגלל הרדיפות הפכה בעשורים האחרונים לאחת הסוגיות המרכזיות בעולם האמנות. במשך שנים התמקדו תביעות ההשבה ברכוש שהוחרם או נגנב באופן ישיר. אולם בהדרגה גברה ההכרה בכך שגם מכירות שנעשו לכאורה מרצון עלולות להיות קשורות ללחצים כלכליים, לאיומים ולרדיפות שחוו יהודים בתקופת השלטון הנאצי.
בשנת 1998 אימצו 44 מדינות את עקרונות וושינגטון, הקוראים לאתר יצירות אמנות שנבזזו בתקופת הנאצים ולפעול למציאת פתרונות צודקים והוגנים עבור בעליהן או יורשיהם. העקרונות אינם מהווים אמנה בינלאומית מחייבת, אך הם השפיעו על מדיניותם של מוזיאונים, ממשלות ובתי מכירות ברחבי העולם.
מבחינת יורשי משפחת פישר, הציור של ואן גוך הוא דוגמה לבעיה הזאת בדיוק: יצירה שנמכרה מחוץ לגרמניה, אך בתקופה שבה בעליה היהודים היו נתונים לרדיפות וללחץ כלכלי כבד.
הסכומים המעורבים במחלוקת הופכים אותה לרגישה במיוחד. "עצי ערמון בפריחה" הוא היצירה המרכזית באוסף של משפחת בלאקייר-ארייטה מארגנטינה, שבנתה את הונה בתעשיית הסוכר. האוסף כולל 12 יצירות של אמנים אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים, ובהם רנואר, דגה, מונה, גוגן, פיסארו וסזאן.
שוויו הכולל של האוסף מוערך בכ-450 מיליון דולר. לצד ציורו של ואן גוך מוצעת למכירה גם יצירתו של פול סזאן, "ארלקינו", המוערכת בכ-120 מיליון דולר. אם הציור של ואן גוך אכן יימכר ב-180 מיליון דולר, הוא ישבור את השיא הנוכחי ליצירה של האמן במכירה פומבית, העומד על כ-117 מיליון דולר ונקבע בשנת 2022.
גם ההיסטוריה של המשפחה הארגנטינאית שמחזיקה בציור מעוררת מחלוקת. קרלוס פדרו בלאקייר, מאילי ההון הבולטים בארגנטינה, נקשר בעבר לחשדות בדבר מעורבות במעצרים בלתי חוקיים בתקופת הדיקטטורה הצבאית במדינה בשנות השבעים.
בשנת 2012 הוגשו נגד בלאקייר אישומים הנוגעים ל-29 מקרי מעצר בלתי חוקיים, אך ההליך לא הגיע למשפט עד למותו בשנת 2023. הוא הכחיש את ההאשמות נגדו ולא הורשע. נציגי בית המכירות הדגישו כי בלאקייר דחה את הטענות לאורך חייו.
הקשר הזה אינו מוכיח דבר לגבי חוקיות הבעלות על הציור, אך הוא מוסיף פרק נוסף להיסטוריה המורכבת של אוסף האמנות, שעבר בין משפחה יהודית שנמלטה מאירופה לבין בעלי הון בדרום אמריקה.
בינתיים, המאבק של משפחת פישר מצטרף לשורה ארוכה של מאבקים שניהלו יורשים יהודים להשבת יצירות אמנות מתקופת השואה. אחד המקרים המפורסמים ביותר היה מאבקה של מריה אלטמן, יהודייה ילידת וינה, להשבת דיוקנה של אדל בלוך-באואר שצייר גוסטב קלימט. היצירה, שנודעה בשם "האישה בזהב", הוחזקה במשך עשרות שנים במוזיאון באוסטריה עד שהושבה ליורשים לאחר מאבק משפטי ממושך.
בשנים האחרונות החלו גם מוזיאונים אירופיים להכיר במקרים שבהם יצירות נמכרו תחת לחץ שנבע מרדיפות הנאצים, גם כאשר לא הייתה החרמה ישירה. בחלק מהמקרים הוחזרו היצירות לבעליהן, ובאחרים הושגו הסדרי פיצוי כספיים או הסכמות על חלוקת התמורה ממכירתן.
עבור משפחת פישר, המחלוקת הנוכחית אינה רק שאלה של כסף. מדובר בניסיון לקבל הכרה בכך שאובדן הרכוש המשפחתי היה חלק מתהליך הרדיפה והגירוש של יהודים מגרמניה בשנות השלושים, וכי גם לאחר כמעט תשעים שנה ראוי לבחון מחדש את נסיבות העסקאות שנעשו באותן שנים.
נכון ליום שני, 16 בנובמבר, לא פורסמה הודעה על ביטול המכירה המתוכננת, וסותבי'ס עדיין נערך לקיים אותה ביום רביעי הקרוב בניו יורק. לא ברור אם הצדדים יצליחו להגיע להסדר לפני האירוע או אם המחלוקת תוביל להליכים נוספים.
כך הפך ציור של עצים פורחים, שנוצר בצרפת לפני 136 שנה, למוקד של מאבק בין עבר להווה, בין זיכרון השואה לבין שוק האמנות המגלגל מיליארדי דולרים. בעוד אספנים עשירים נערכים להתחרות על אחת היצירות הנחשקות בעולם, משפחה יהודית מבקשת להזכיר שהשאלה החשובה אינה רק כמה שווה הציור היום, אלא גם באילו נסיבות נאלצו בעליו להיפרד ממנו בשנת 1936.